“ארון ספרים צהבהב ונאה היה עומד בביתו של זקני זכרונו לברכה. בשורה התחתונה היו עומדים תורה נביאים וכתובים ופירושיהם, למעלה מהם ספרי תפילות ושאר תשמישי הנפש, למעלה מהם ספרי מוסר וספרי דינים, למעלה מהם ש”ס.” במילים אלה נפתח סיפורו של ש”י עגנון, ‘ש”ס של בית זקני’ (נכלל בכרך ‘אלו ואלו’). יצירה זו, שהיא ספק זיכרון-ילדות ספק סיפור אמנותי, נועדה בראש ובראשונה לאוהבי הספר, כפי שמעידה ההקדשה שבראשה: “למען אחי ורעי מוקירי ספרים ומכבדיהם”, אולם ניתן ללמוד ממנה לא מעט על מקומו של התלמוד בעולמו וביצירתו של עגנון.

כמו עבור מרבית הלומדים, גם עבור עגנון היה התלמוד הבבלי ‘גירסא דינקותא’, אוצר הידע המרכזי ומקור ראשון במעלה לסיפורים, משלים, ביטויים והקשרים. בסיפור זה מתוארים כרכי התלמוד של זקנו (כלומר, סבו), ולאו דווקא תוכנם כי אם צורתם הפיזית ומלאכת יצירתם של הספרים המוחשיים. יחסו המיוחד של המספר ב’ש”ס של בית זקני’ נכרך בחווית ילדות מוקדמת מאוד. כך הוא מתאר את המפגש ראשוני עם הספר כחפץ, טרם שידע לקרוא צורת אות:

“זכורני כשהייתי תינוק זוחל על ארבע הושיבוני על גבי הקרקע. פעם אחת הגעתי לארון ופתחתי את דלתותיו והתחלתי ממשמש שם, והייתי יושב ותוהה שאותה שורה שראיתי תחילה כמן גוש אחד הריהי מתחלקת חלקים חלקים […] מכאן ואילך היה לבי נמשך לשם וכל חפצים לא ישוו בה. אף בו הייתי מודד שיעור קומתי, ומעשה והגיעה ידי לשורה העליונה, מקום שהגמרות עומדות, נתמלא לבי שמחה וקראתי בואו וראו בחור גמרא אני”.

כפשוטו, מתייחס הכינוי ‘בחור גמרא’ לנער שהגיע לבשלות השכלית המאפשרת לו לעסוק בלימוד הגמרא, והנה בסיפור שלפנינו מהווים ספרי התלמוד מעין אמת מידה שבאמצעותה מודד הילד את גובהו הפיזי. ילד אחר אולי היה מתפעל מיכולתו להגיע אל ארון הממתקים או אל מדף הצעצועים, אך בעבור שמואל יוסף הקטן הספר הוא משאת הנפש ומוקד הכמיהה. כל מי שביקר בספרייתו של עגנון, המצויה בקומה השנייה של ביתו בתלפיות שבירושלים ונשתמרה כפי שעמדה בימי חייו, יכול על נקלה להיווכח בכך: אלפי כרכים מכילה הספרייה, רובם (כצפוי) ספרי קודש, אך גם ספרי מחקר ועיון, וספרות יפה של סופרים שונים מן הארץ ומן העולם.

מעניין לגלות כי השתקפות של חווית המפגש המוקדם עם הספר החומרי, וההתייחסות אל הספר כאל אמת מידה פיזית לבגרותו של הילד, מצויה גם אצל עמוס עוז, מי שנהג עוד כילד לבקר בביתו של הסופר הדגול, ובבגרותו הרבה לעסוק בכתביו:

“כשהייתי בערך בן שש בא יום גדול בחיי: אבא פינה לי שטח באחד מארונות הספרים והרשה לי להעביר לשם את הספרים שלי […] נשאתי אותם בזרועותי אל ארון הספרים של אבא, וסידרתי אותם בעמידה, כיאות, גבם אל העולם החיצון ופניהם אל הקיר. זה היה טקס של התבגרות, טקס חניכה ממש: בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד […] בימים הבאים ביליתי שעות על שעות בסידור הספרייה הקטנה שלי, עשרים או שלושים ספרים שאותם ערכתי וטרפתי כמו חפיסת קלפים וסידרתי שוב ושוב מחדש, בכל מיני דרכים, על פי כל מיני טעמים. כך למדתי מן הספרים את אמנות הקומפוזיציה: לא ממה שהיה כתוב בהם אלא מן הספרים עצמם; מישותם הפיזית של הספרים” (סיפור על אהבה וחושך, עמ’ 28 -29)