עשה לך רב

שנה י’, מספר 6

מנחם אב תשפ”ד

כיצד ראוי לחגוג את שמחת תורה בשנת תשפ”ה?

(אורח חיים תרס”ט:א’ ברמ”א)

שאלה מאת ד”ר פארי סינקלר ואחרים: בשמחת תורה תשפ”ד – 7.10.23 – חווינו אחד מן האסונות הגדולים ביותר בתולדות המדינה –כ-1145 הרוגים, 251 חטופים, אלפי פצועים – ומאז ועד היום נהרגו כ-400 חיילים ואזרחים, יש עדיין 105 חטופים בעזה, והמלחמה נמשכת בדרום ובצפון. לאור כל זה, כיצד ראוי לחגוג את שמחת תורה בשנת תשפ”ה?

תשובה: אכן, זאת דילמה קשה. מצד אחד אנו מצווים בתורה לשמוח בסוכות (ויקרא כ”ג:מ’; דברים ט”ז:י”ד-ט”ו) ובשבועות (דברים ט”ז:י”א) וחז”ל למדו מפסוקים אלה שיש מצווה עשה לשמוח ברגלים (פסחים ק”ט ע”א; רמב”ם, הלכות יום טוב ו’:י’ז-י”ח; רמב”ם, ספר המצוות, עשה, מצווה נ”ד; ספר החינוך, מצווה תפ”ח ובמהד’ שעוועל, מצווה תנ”א)

בנוסף על כך, “שמחת תורה” כשמה כן היא, חג של שירים וריקודים ושמחה עילאית על מנת לחגוג את סיום קריאת התורה. כיצד ניתן לגשר על הפער הזה?

כיוון של פתרון נמצא בברייתא מפורסמת המופיעה בבבלי בבא בתרא ס’ ע”ב (ובמקבילה בתוספתא סוטה, פרק ט”ו, מהד’ ליברמן, עמ’ 244-242). אני מצטט את הברייתא מבבא בתרא בלי כל השקלא וטריא התלמודית:

תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.

נטפל להן ר’ יהושע.

אמר להן: בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?

אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל!

אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות!

אפשר בפירות.

פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים!

אפשר בפירות אחרים.

מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים!

שתקו.

אמר להן: בניי, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה… אלא כך אמרו חכמים:

סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט…

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט…

עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט…

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיהו ס”ו:י’) ‘שמחו את ירושלים’ וגו’

אכן, כך נפסק להלכה אצל הרמב”ם (הלכות תעניות ה’:י”ב-י”ג), הטור והשלחן ערוך (אורח חיים תק”ס:א’-ב’) וכך גם נהגו למעשה — כפי שרואים מן התמונה שצילמתי בכיכר המרכזית של גטו ונציה לפני עשרים שנה.

כלומר, אנו צריכים לחפש את דרך האמצע בין השמחה הרגילה של שמחת תורה והאבלות המתבקשת בעקבות האסון הכבד של שמחת תורה תשפ”ד.

עד כאן, ברוב בתי הכנסת בעולם נוהגים לומר “מי שברך” לחטופים ו/או פרקי תהלים כל יום, כולל שבת וחגים.

אני רוצה להציע שלושה מעשים נוספים שכדאי לנו לעשות בשמחת תורה תשפ”ה ואף לנמק כל הצעה על פי הלכה. אני אתקדם מן הקל אל הכבד, מן ההצעה הפשוטה ביותר להצעות מפתיעות יותר למי שאינו בקי בתולדות המנהג וההלכה. והרי שלוש ההצעות:

א. להוסיף תפילת “יזכור” לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ”ד ולאלה שנהרגו מאז במלחמה.

ב. למעט בשמחה של הקפה אחת שבה לא נשיר ונרקוד או שנשיר שירים שקטים.

ג. להוסיף קינה או קינות בתפילת “יזכור” לזכר הנרצחים.

ועכשיו נסביר את שלוש ההצעות האלו דבר דבור על אופניו:

א. להוסיף תפילת “יזכור” לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ”ד ולאלה שנהרגו מאז במלחמה.

כשכתבתי בקיצור על תפילת יזכור לפני 37 שנה, הערתי ש”למרות כל המחקרים שנכתבו על ‘הזכרת נשמות’, הסתום עדיין מרובה על המפורש” (ראו רשימת ספרות בסוף התשובה). מכיוון שעדיין לא מצאתי מחקר מקיף על הנושא, החלטתי הפעם לחקור את הנושא בעצמי.

תפילת יזכור התפתחה בכיוונים שונים. אמרו אותה לזכר גזרות תתנ”ו (1096) והמוות השחור (1349-1348); כל שבת; ביום הכיפורים; בשלוש רגלים; ובתערובת של המנהגים הנ”ל.

הבסיס התיאולוגי ליזכור הוא הרעיון שגם המתים צריכים כפרה (ספרי שופטים, פיסקא ר”י, מהד’ פינקלשטין, עמ’ 244) ושאם מבקשים רחמים על מת שירד לגיהנם “זורק אותו מגיהנם כחץ מן הקשת” (פסיקתא רבתי, פיסקא כ’, מהד’ איש-שלום, צ”ה ע”ב).

הראשונים גם סברו שהצדקה שנודרים לטובת הנפטרים מועילה לאחר המוות (ספר חסידים, מהד’ ויסטינצקי, סוף סימן ל”ד, עמ’ 37) ולכן בדרך כלל היה קשר הדוק בין הזכרת נשמות ופסיקת צדקה.

באופן כללי, מדובר במנהג אשכנזי שעבר מגרמניה לאיטליה ולמזרח אירופה.

באופן כללי, משתמשים בביטוי “להזכיר נשמות”, “מזכירין נשמות” בלי לצטט אף טקסט, אז קשה לדעת איזו תפילה נאמרה. ברור שלא התכוונו לתפילת “אל מלא רחמים” בתקופת הראשונים מכיוון שתפילה זאת רק חוברה על ידי הרב יום טוב ליפמן הלר בעקבות גזירות ת”ח ות”ט – 1649-1648 (גליק, תשנ”א, עמ’ 146).

היו הסברים שונים למה אומרים יזכור במועדים הנ”ל: בשבת מכיוון שהיא יום מנוחה, וגם המתים נחים בה ואינם נידונים בה; ביום הכיפורים כדי להעלות את זכרם של המתים לברכה לפני ה’ או כדי לשבור את ליבם של המתפללים ולהכניע את יצרם; ובשלוש רגלים משום שביום האחרון של שלוש רגלים בחו”ל קוראים את “כל הבכור”, ושם נאמר “איש כמתנת ידו כברכת ה’ אלקיך אשר נתן לך” (דברים ט”ז:י”ז).

והרי המנהגים השונים שמצאתי. המקורות בכל סעיף רשומים בסדר כרונולוגי.

1. יזכור בשבת לפני שבועות ובשבת לפני תשעה באב

לכתחילה, אמרו יזכור לזכר היהודים הרבים שנהרגו על קידוש השם בגזרות תתנ”ו (1096) במסע הצלב הראשון ובמוות השחור בשנים 1349-1348. המנהג המקורי היה לומר יזכור בשבת לפני שבועות מכיוון שרבים נהרגו באותה עונה בשנת 1096, ובשבת לפני תשעה באב שכונתה “שבת שחור” מכיוון ש-6,000 יהודים נרצחו במגנצא סמוך לתשעה באב בגזרות המוות השחור בשנת 1349 (פריהוף, עמ’ 179, 183-184). אכן, זאת הסיבה ש”ברוב קהילות אשכנז” אמרו את תפילת “אב הרחמים” בשתי שבתות אלו בלבד (לפי יצחק בער, סדר עבודת ישראל, רדלהיים, תרכ”ח, עמ’ 233).

2. יזכור בשבת לפני שבועות ובשבת לפני תשעה באב

הרב שמחה מוויטרי, תלמידו של רש”י (צרפת, בסביבות 1120), מחזור ויטרי, מהד’ הורוויץ, סימן ק”ץ, עמ’ 173 — כל שבת לעילוי נשמת רבנים ונדבנים חשובים; וסימן שנ”ג, עמ’ 392 ביום הכיפורים (הקטע השני זהה לסידור רש”י המובא להלן).

בתוספת למדרש תנחומא (האזינו, אות א’, דפוס מנטובה שכ”ג [1563], דף ק”ג ע”ב; ראו גליק, תשנ”א, עמ’ 140, הערה 44): “להזכיר המתים בשבת… להזכיר את המתים ביום הכפורים”.

3. יזכור כל שבת ובשלוש רגלים

הרב צדקיה ב”ר אברהם הרופא (איטליה, המאה הי”ג), שבלי הלקט, ענין שבת, סימן פ”א, מהד’ בובר, עמ’ 60-59 (שבת); וסדר עצרת [=שבועות], סימן רל”ט, עמ’ 221 (שלוש רגלים).

הרב יחיאל ב”ר יקותיאל הרופא (איטליה, סוף המאה הי”ג), תניא רבתי (שהוא קיצור או נוסח אחר של שבלי  הלקט), סימן ט”ז, ענין קריאת ספר תורה והפטרה, מהד’ בראון, עמ’ ס”ג (שבת); וסוף סימן נ”ד, ענין עצרת, מהד’ בראון, עמ’ ר”כ (שלוש רגלים).

4. יזכור ביום הכיפורים בלבד ולא ביום טוב

סדור רש”י, מהד’ בובר-פריימאנן, סימן רי”ד, עמ’ 99 (= מחזור ויטרי הנ”ל, מהד’ הורוויץ, סימן שנ”ג, עמ’ 392).

הרב אלעזר מוורמייזא (אשכנז, 1238-1165), ספר הרוקח, סימן רי”ז, עמ’ ק”ט.

הרב יצחק ב”ר משה מווינה (1250-1180), אור זרוע, חלק א’, הלכות צדקה, סימן י’ (והשוו סימן כ”ו).

הרב מנחם בן יוסף (צפון צרפת, המאה הי”ג), סדר טרוייש, מהד’ ווייס, פרנקפורט דמיין, תרס”ה, עמ’ 27.

הרב מרדכי בן הלל אשכנזי (1298-1250), המרדכי לסוף מסכת יומא, סימן תשכ”ז ומשם בדרכי משה הארוך של הרמ”א לטור אורח חיים תרכ”א, אות א’ ובהגהות הרמ”א לאורח חיים תרכ”א:ו’.

הרב נתן ב”ר יהודה (בסביבות שנת 1300), ספר המחכים, מהד’ פריימאנן, קראקא, 1909, עמ’ 41.

הרב אהרן הכהן מלוניל (פרובאנס, בסביבות שנת 1300), ארחות חיים, הלכות יום כפורים, סימן ל”ד; ובצורה מקוצרת בספר כל בו, סימן ע’, מהד’ דוד אברהם, חלק רביעי, טור ש”א.

הרב יעקב וייל (אשכנז, 1460-1380), המובא אצל דרכי משה לטור אורח חיים תרכ”א, אות א’ הנ”ל.

הרב משה מט (פולין, 1606-1551), מטה משה, סימן תתע”ד, מהד’ קנאבלאוויטש, לונדון, תשי”ח,  עמ’ רע”א-רע”ב.

5. יזכור בשלוש רגלים

הרב יעקב מולין, המהרי”ל (אשכנז, 1427-1363), מנהגי  מהרי”ל, הלכות שמיני עצרת, סעיף י”ג, מהד’ שפיצר, עמ’ שפ”ח; והשוו סדר הקריאה בפסח, סעיף י”ג, עמ’ ק”נ.

6. יזכור ביום הכיפורים ובשלוש רגלים

יתכן שהמעבר למנהג זה התחיל אצל הרב אלעזר מוורמייזא הנ”ל. בהלכות יום הכיפורים הנ”ל הוא כתב שמזכירין נשמות רק ביום כיפור, אבל בהלכות שבועות (סימן רצ”ו, עמ’ קס”ד) הוא כתב: “ובכל המועדים פוסקין צדקה כשקורין כל הבכור לפי שכתוב ‘איש כמתנת ידו…'”. מכיוון שהיה קשר הדוק באשכנז בין הזכרת נשמות ופסיקת צדקה, זה הוביל כנראה לאמירת יזכור ביום האחרון של כל המועדים.

בכל אופן, השילוב בין יזכור ביום הכיפורים ובשלוש רגלים מופיע בשלושה ספרי מנהג חשובים באשכנז:

הרב חיים פלטיאל (המאה הי”ג), מהד’ גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, מהד’ ב’, ירושלים, תש”ם, עמ’ 44 (יום הכיפורים) ועמ’ 48 (שמיני עצרת). וכפי שהוכיח גולדשמידט, אותו הספר הוא הבסיס של:

הרב אברהם קלויזנר (ווינה, נפטר 1409), ספר מנהגים, מהד’ דיסין, ירושלים, תשל”ח, סימן ל”ח, עמ’ ל”ד (יום הכיפורים); סימן ס”א, עמ’ נ”ז (שלוש רגלים).

הרב אייזיק טירנא (אוסטריה ומורביה, 1380 לערך – 1449 לערך), ספר המנהגים, מהד’ שפיצר, ירושלים, תשל”ט, עמ’ סה-סו (פסח); עמ’ ע”ג (שבועות); עמ’ קי”ג (יום כפור); עמ’ קל”ו (שמיני עצרת).

7. יזכור בשבת וביום הכיפורים ובשלוש רגלים

הרב מרדכי יפה (פראג, איטליה, פולין, 1612-1530), הלבוש, אורח חיים, סימן רפ”ד:ז (שבת); ת”צ:ט’ (שלוש רגלים); תרכ”א:ג’ (יום הכיפורים); תרס”ח:ב’ (שמיני עצרת); הלבוש, יורה דעה שמ”ז:ג’ (שלוש רגלים).

8. לבסוף, לאחר השואה וקום המדינה נוספו לסידורים ולמחזורים תפילות יזכור לחללי השואה ולאלה שנפלו על קדושת השם, העם והארץ.

אבל נשאלת השאלה: כיצד נהגו לומר יזכור בשלוש רגלים אם אנו חייבים לשמוח בחגים? אכן, יש כמה אחרונים ששאלו את השאלה הזו ותרצו מה שתרצו (ראו שלושה פוסקים אצל פריהוף, עמ’ 187; והשוו גליק, תשנ”ח, עמ’ רכ”ו-רכ”ח). אבל המעניין הוא שאף אחד מן הפוסקים החשובים הנ”ל לא שאלו את השאלה הזאת! הם לא ראו שום סתירה בין אמירת יזכור לנפטרים לבין מצוות “ושמחת בחגך”.

אם כן, מכיוון שיש יהודים שאומרים יזכור בשלוש רגלים מן המאה הי”ג ועד היום ומכיוון שרוב עם ישראל מכל הזרמים (פרט לחרדים המתנגדים לכל חידוש ביהדות) אומרים יזכור לחללי השואה ולחיילים ולאזרחים שנהרגו מאז קום המדינה, אין שום בעיה הלכתית להוסיף יזכור לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ”ד ולאלה שנהרגו במלחמה עד היום. אכן, שני נוסחים מופיעים במאמר של לירון קשת אצל פכטר, עמ’ 53-52 ויש טקס מלא ליזכור לזכר הנרצחים במאמר של הרב קרן ריס מדווד באתר של כנסת הרבנים.

ב. למעט בשמחה של הקפה אחת שבה לא נשיר ונרקוד או שנשיר שירים שקטים.

לכאורה, זאת הצעה מוזרה. הרי כל עם ישראל נוהג  בימינו לשיר ולרקוד שבע הקפות בשמחת תורה, הן בערבית והן בשחרית, ובארץ ישראל אף מוסיפים הקפות שניות במוצאי שמחת תורה. אז איך אפשר למעט בשירה או בריקוד?

כדי להשיב, חייבים לסקור בקיצור את תולדות חג שמחת תורה על סמך ספרו המקיף של אברהם יערי, “תולדות חג שמחת תורה”, משנת תשכ”ד (1964). הסקירה שלו מחולקת ל-41 פרקים המשתרעים על 530 עמודים. אנו נדגיש כאן רק כמה ראשי פרקים השייכים לענייננו.

בתקופת התלמוד סיימו את התורה בארץ ישראל בשלוש שנים לעומת שנה אחת בבבל (מגילה כ”ט ע”ב). אכן הבדל זה מודגש ב”ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובין ארץ ישראל” בסביבות שנת 700 ובמסעות בנימין מטודלה משנת 1170 (יערי, עמ’ 16, 15). בתקופת הגאונים התפתח בבבל המנהג לחגוג את שמחת תורה פעם בשנה; בארץ ישראל לא היה מנהג כזה מכיוון שלא סיימו את קריאת התורה פעם בשנה.

בתקופת הגאונים לא היה שם קבוע לחג (עמ’ 20, וכן פרק שני). קראו לו “יום הברכה”, “יום שני של שמיני עצרת” “יום טוב האחרון של חג”, ועוד. עשרה קרואים עלו לתורה לקרוא את “וזאת הברכה”, אבל לא קראו מספר בראשית (עמ’ 21). היו משלבים בתוך ברכת ההפטרה פיוט ארוך על סדר א”ב “אשר בגלל אבות בנים גדל” (יערי, פיוט מספר 235). יש כאלה שנהגו לרקוד בשעה שאומרים את הפיוטים לתורה, אבל אחרים התנגדו מכיוון שאסור לרקוד ביום טוב (ביצה ל”ו ע”ב; עמ’ 24).

השם “יום שמחת תורה” נזכר לראשונה אצל הרב יצחק אבן גיאת בספרד (1089-1038) בדור לאחר תקופת הגאונים (עמ’ 29).

מנהג שבע ההקפות בשמחת תורה הוא חיקוי של שבע ההקפות בהושענא רבה. ברם, מנהג שבע ההקפות בשמחת תורה לא היה ידוע כלל עד המקובלים בצפת בסביבות שנת 1570.(1)

בצרפת, באשכנז, בפרובאנס ובאיטליה במאות ה-15-11 נהגו בבוקר לומר “אתה הראת” ועוד הרבה פסוקים, להוציא את כל ספרי התורה מן הארון, לשיר “אנא ה’ הושיעה נא, אלהי הרוחות”, “ופוסעין לאט לאט”, ואז מניחין ג’ ספרי תורה על המגדל לקריאת התורה, ומחזירים את שאר הספרים לארון. במנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג בסביבות שנת 1300 נזכר לראשונה שעשו טקס דומה גם בלילה (עמ’ 266-259). בכל התיאורים האלה אין זכר לשבע הקפות או לשירה וריקודים.

שבע ההקפות הוא חידוש של ר’ יצחק לוריא , האר”י, שחי בצפת בין השנים 1572-1570. תלמידו רבי חיים ויטל מדווח בשער הכוונות, ירושלים, תרל”ג, דף ק”ד ע”א (עמ’ 267-266) שהאר”י היה מקפיד להקיף עם ספרי התורה בשחרית, מנחה וערבית של מוצאי יום טוב של שמחת תורה. “וראיתי למורי ז”ל [=האר”י] נזהר מאד בדבר זה  להקיף אחר הספר תורה או לפניו או לאחריו ולרקוד ולשורר לפניו בכל יכולתו בליל מוצאי יום טוב אחר תפילת ערבית, והיה מקפיד מאד לעשות אז ז’ הקפות שלמות של יום שמחת תורה”. במוצאי החג היה הולך מבית כנסת לבית כנסת ומקיף עמהם.

ברם שער הכוונות נדפס לראשונה בשאלוניקי רק בשנת 1852. אכן, בהתחלה, מנהג ההקפות לא היה כל כך ידוע. ר’ ישעיהו הורוויץ בעל השל”ה שעלה לגליל מאשכנז בשנת 1622 אינו מזכיר את מנהג ההקפות בכלל. המנהג התפרסם דרך ציטוטים משער הכוונות אצל ר’ יעקב צמח, נגיד ומצווה, אמשטרדם, 1712 ואצל חמדת הימים, איזמיר, 1732-1731. הרב חיים הכהן מארם צובה, תלמידו המובהק של רבי חיים ויטאל, הסביר שעושים ז’ הקפות כנגד ז’ ההקפות בהושענא רבה (עמ’ 268-266).

מנהג זה התפשט גם בזכות שלוחי ארץ ישראל.  הרב יום טוב אלגאזי והרב יעקב חזן הביאו את המנהג למודינא שבאיטליה בשנת 1772. החיד”א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, הביא את המנהג לליוורנו בשנת 1786 ואף הדפיס את סדר ההקפות. סדר זה נדפס עשרות פעמים בקונטרס מיוחד באיטליה, אמשטרדם, שאלוניקי, בגדאד, ותוניס. הוא אף השפיע במידה מרובה על החסידים בפולין (עמ’ 273-269).

כלומר, מנהג שבע ההקפות – כמו מנהגים רבים של עם ישראל כגון קבלת שבת, חגיגות ל”ג בעומר ועוד הרבה  – נוצר על ידי האר”י בצפת בין השנים 1572-1570. אבל הוא רק התפשט במאה ה-18 בזכות הספרים נגיד ומצווה וחמדת הימים ובזכות השליחים שהגיעו מארץ ישראל. כלומר, לא מדובר במנהג עתיק מתקופת התלמוד, הגאונים או הראשונים, אלא במנהג של האר’י שרק התחיל להתפשט לפני כשלוש מאות שנה.

זאת אומרת, אין חובה הלכתית לשיר ולרקוד שבע הקפות בשמחת תורה. מתקופת הגאונים ועד המאה ה-18 במשך למעלה מאלף שנה חגגו יהודים את שמחת תורה על ידי אמירת פסוקי “אתה הראת”, על ידי אמירת פיוטים (ראו להלן), ועל ידי סיום ספר דברים והתחלת ספר בראשית.

ולכן, לאור האסון הכבד של שמחת תורה תשפ”ד וברוח הברייתא על רבי יהושע במסכת בבא בתרא, כדאי למעט בשירים ובריקודים בשמחת תורה תשפ”ה. כל רב/מרא דאתרא או ועד תפילה יכול להחליט מה מתאים לקהילתו. לדוגמא, אפשר להקיף הקפה אחת על ידי אמירת הפיוט “אנא ה’ הושיעה נא” בלי תוספת שירים בכלל, או לשיר שירים שקטים בלי ריקודים. הרב רוברט שיינברג הציע לעשות כך בהקפה הרביעית ואילו לירון קשת הציעה לעשות כך בהקפה הששית. העיקר הוא לא לחגוג את שמחת תורה כמימים ימימה, אלא להתייחס לאסון הנורא שהתרחש לפני שנה.

ג. להוסיף קינה או קינות בתפילת יזכור לזכר הנרצחים

לכאורה, זאת הצעה מוזרה מאד. הרי בדרך כלל אומרים קינות בתשעה באב וכדומה. אז כיצד ניתן לומר קינות בשמחת תורה? ולא היא. כפי שניתן ללמוד מספרו הנ”ל של אברהם יערי, הייתה מסורת נפוצה מאד לקונן על מותו של משה רבינו בשמחת תורה מכיוון שקוראים על מותו בסוף “וזאת הברכה”. יתר על כן, היו מקומות איפה שאמרו יותר קינות על משה רבינו ממה שאמרו פיוטים לכבוד שמחת תורה! אכן, מתוך 786 הפיוטים לשמחת תורה שיערי רשם בפרק ל”ז של ספרו, 77 – או כמעט 10% — הם פיוטים או קינות על פטירת משה רבינו!

והרי העובדות לפי פרקים י”ח ו-ל”ז של ספרו של יערי. המספרים בסוגריים מפנים לעמודים בספרו או למספר הפיוט ברשימת הפיוטים אצלו.

אחד מן הפיוטים הפופולריים ביותר לשמחת תורה מכונה “אשר בגלל אבות בנים גדל ובעבורם תורה נתן” (מספר 235). הוא כבר נאמר (ראו לעיל) בבבל בתקופת הגאונים לא כפיוט עצמאי אלא משולב בתוך ברכת ההפטרה. זהו פיוט קדום מארץ ישראל לפני יניי והקליר, זמן רב לפני ששמחת תורה הייתה קיימת. האותיות צ’ עד ת’ של הפיוט מוקדשות למותו של משה (עמ’ 168):

צעקה גדולה ומרה, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא עלה ומות בהר.

קרע בגדיו והרים קולו, יהושע בן נון שמר נא צאני.

ראה משה מראש הפסגה, נחלת שבטים עומדים לפניו.

שם מת משה עבד ה’, מול בית פעור אספו אלוהינו.

תפילת משה קרע רקיע, וענה צור לעמו בעת צרתם.

אכן, היו מקומות שלא אמרו את הבתים האחרונים הנ”ל מכיוון שיש בהם דברי קינה על מות משה, אבל כן אמרו את כל הפיוט הזה בספרד, בצרפת ובאשכנז והוא היה נחשב כפיוט החשוב ביותר (עמ’ 171-168).

הפיוט השני בחשיבותו באשכנז, פרובאנס, ספרד, צפון אפריקה וקוג’ין בהודו היה הפיוט “אשריך הר עברים” של רבי אברהם אבן עזרא שאף הוא מוקדש למותו של משה (מספר 246).

לפי עדותו של ר’ אהרן הכהן מלוניל (בסביבות 1300), ו”אחיו” ספר כל בו, אמרו בפרובאנס פיוטים לאחר ההפטרה על המגדל עם הספר תורה “וקוננין כל אחד על פטירת משה רבן של נביאים” (עמ’ 172).

אברהם יערי אז רושם תשעה פיוטים על פטירת משה שהוא מצא בכתבי יד של מחזורי פרובאנס (עמ’ 172). המנהג לקונן את פטירתו של משה נשתמר עד הדורות האחרונים במחזורים של ארבע קהילות בפרובאנס. יש שם שבעה פיוטים לשמחת תורה שנאמרו לאחר ההפטרה ומהם שתי קינות על מות משה ועליהם נאמר: “יאמרו המקוננים” (עמ’ 172). שתי הקינות הן “גלגל חוזר בסבות ארבע” (מספר 299) ו”יעלו על לב יושבי אדמה” (מספר 461).

באלג’יר בשנת 1775 כל ששת הפיוטים שנאמרו בשמחת תורה היו קינות על מותו של משה (עמ’ 173).

בתוניס בשנת 1891 שרו חמישה פיוטים על מות משה יחד עם שורה של שירי שמחה (עמ’ 173-174).

בפאס שבמרוקו בשנת 1889 שרו פיוט אחד על שמחת תורה ופיוט אחד על מות משה (עמ’ 174).

לפי מנהג בני רומא של יהודי איטליה משנת 1541 אמרו 16 קינות – והמחזור מכנה אותן “קינות”.

בארם צובא (חלב) היו אומרים חמישה פיוטים על מות משה לאחר סיום התורה ועוד 18 פיוטים של שירי שמחה לאחר ההפטרה (עמ’ 175).

לפי תכלאלים [=סידורים] מסוימים מתימן מן השנים 1644-1580 אמרו 8-3 פיוטים לכבוד שמחת תורה וביניהם פיוט אחד על פטירת משה. לפי תכלאל אחר משנת ,1508 אמרו שלושה פיוטים בשמחת תורה – שניים על פטירת משה ואחד על שמחת תורה (עמ’ 177-176).

לפי מנהג רומאנייא, דהיינו יהודי ביזנטיה, אמרו פיוט אחד על פטירת משה ושני פיוטים על שמחת תורה. בכתבי יד של מחזור רומניה, יש עוד שבעה פיוטים על פטירת משה (עמ’ 178-177).

בקוג’ין שבדרום הודו היו אומרים הן שירי שמחה והן פיוטים על פטירת משה (עמ’ 178).

אף הקראים אמרו פיוטים לכבוד שמחת תורה, אבל בסידור שלהם שנדפס בקרים בשנת 1836 נאמר: “וזאת הקינה על אדונינו משה רבינו עליו השלום… ‘אל מבכי תחשה זרע אמוני, כי נאסף משה עבד ה’ ‘ ” (עמ’ 179; ופיוט מספר 130).

ראוי לציין עוד שתי עובדות מעניינות בהקשר הזה. רב האי גאון (בבל, נפטר 1038) נשאל על מנהג להוציא את ספר התורה מתיקו ביום טוב אחרון של חג (השם “שמחת תורה” לא היה קיים כאמור בזמנו). הוא השיב: “אין נוהגין אצלנו כן. ואי משום אבל בזכירת פטירת משה עושין – מותר… (עמ’ 26, 172).

באשכנז בעת החדשה כבר לא נהגו לשיר קינות על משה רבינו. אף על פי כן, העיד חוקר הפיוט מנחם זולאי בשנת 1952 שאביו ז”ל היה יושב בסעודת שמחת תורה בעיירה קטנה במזרח גליציה “ומנגן בניגון עגום את הפיוט ‘אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים’ (מספר 73) וכשהגיע למקום ‘וי וי צווח, זו עלייה ירידה היא’ פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט.” (עמ’ 175).

סיכומו של דבר, בצרפת, אשכנז, חלב, תימן, וקוג’ין שרו יותר שירי שמחת תורה מקינות על פטירת משה, ואילו בפרובאנס, צפון אפריקה ואיטליה שרו יותר קינות על פטירת משה משירי שמחת תורה.

מה ניתן ללמוד מן הנ”ל? אם אבותינו היו מקוננים את מותו של משה בימי הגאונים ועד המאה העשרים על ידי פיוטים וקינות עד שבמקומות מסוימים רוב או כל הפיוטים עסקו בפטירת משה רבינו, קל וחומר מותר לנו לומר קינה או קינות על כ-1145 איש ואשה, זקנים וטף שנרצחו במיתות אכזריות על ידי בני עוולה בשמחת תורה תשפ”ד. המקום המתאים ביותר לכלול את הקינות הוא בתוך תפילת יזכור. רוב הקינות שפורסמו עד כאן היו קשורות לתשעה באב, אבל יש עדיין זמן לחבר קינות נוספות הקשורות לשמחת תורה.

ד. סיכום והלכה למעשה

רבי יהושע קבע זמן קצר לאחר חרבן בית שני: “בניי, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה…”. גישה זאת חייבת לעמוד לנגד עינינו כשאנו מתכננים כיצד לחגוג את שמחת תורה בשנת תשפ”ה.

לעיל, הצעתי שלוש הצעות מעבר ל”מי שברך” לחטופים ולפרקי תהלים:

א. להוסיף תפילת יזכור לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ”ד ולאלה שנהרגו מאז במלחמה.

ב. למעט בשמחה של הקפה אחת שבה לא נשיר ונרקוד או שנשיר שירים שקטים.

ג. להוסיף קינה או קינות לזכר הנרצחים בתפילת יזכור.

יש מן הסתם הצעות נוספות, אבל העיקר הוא למצוא את האיזון בין השמחה המסורתית של שמחת תורה לבין האבל הנדרש לציין את האסון הכבד של שמחת תורה תשפ”ד.

ויהי רצון לפני אבינו שבשמיים שביחד ננצח ושנחזיר את כל חטופינו הביתה במהרה בימינו.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ”א מנחם אב תשפ”ד

הערות

1. 1. 1. לכאורה הרמ”א רומז לשבע הקפות באורח חיים תרס”ט:א’ וראו משנה ברורה שם, סעיף קטן י’. אבל אברהם יערי כבר הוכיח (עמ’ 263, 265) שהרמ”א כדרכו מתבסס כאן על מנהגי ר’ אייזיק טירנא שדיבר על סיבוב המגדל פעם אחת ולא שבע פעמים.

ספרות

א. הצעות כיצד לזכור את אירועי שמחת תורה תשפ”ד בשמחת תורה תשפ”ה

הרב עידו פכטר, עורך, זיכרון ישראלי: הלכות, הצעות וביאור בעקבות מאורעות שבעה באוקטובר, הוצאת למעשה, 2024

לירון קשת, שם, “זכר חרבן ותקומה”, עמ’ 64-50, כולל הצעות להקפות וליזכור

הרבה קרן ריס מדווד, יזכור לחללי 7.10.23:
https://files.constantcontact.com/4f1bc8ab001/1ef25413-a4c1-4fde-a626-6c9090cae33a.pdf?rdr=true

הרב רוברט שיינברג, הצעה להקפה לשמחת תורה תשפ”ה:

https://files.constantcontact.com/4f1bc8ab001/2285b02e-0239-459d-9363-572f39f3e7da.pdf?rdr=true

ב. על יזכור

אידלסון –A. Z. Idelsohn, Jewish Liturgy, New York, 1932, pp. 230-232

אייזנשטיין – י”ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ’ 97-96, ערך “הזכרת נשמות”

א”ת – אנציקלופדיה תלמודית, כרך שמיני, ירושלים, תשי”ז, טורים תר”ג-תר”ט, ערך “הזכרת נשמות”

בובר – שלמה בובר בסדור רש”י, ברלין, תרע”ב, סימן רי”ד, עמ’ 99, הערה א

גולדשמידט – דניאל גולדשמידט, מחזור לימים הנוראים, כרך ב’, יום כפור, ירושלים, תש”ל, עמ’ כ”ה-כ”ו והספרות שם

גולינקין – דוד גולינקין, “תשובה בעניין מועד ההקפות בשמחת תורה”, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ב’ (תשמ”ז), עמ’ 27-21 הנמצא גם באתר responsafortoday.com

גליק, תשנ”א – שמואל גליק, אור לאבל, אפרת, תשנ”א, עמ’ 147-133

גליק, תשנ”ח – שמואל גליק, “עוד על מנהג ה’יזכור'”, סיני קכ”ב (תשנ”ח), עמ’ ר”כ-רכ”ח

גסטר – Theodor Gaster The Holy and the Profane, New York, 1955, pp. 182-195

גרינוואלד – הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק א’, ניו יורק, תש”ז, עמ’ 404-401

הלוי – הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, חלק ה’ פרק רצ”ב; עשה לך רב, חלק ב’, סימן ל”ד

טוקיצ’ינסקי – הרב יחיאל מיכל טוקצ’ינסקי, גשר החיים, חלק א’, ירושלים, תש”ך, עמ’ של”ה-ש”מ

כשר – הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, כרך ט”ז, ניו יורק, תשי”ד, מילואים, סימן י”ט, עמ’ 259-257

לוי – Israel Levi, “La Commemoration des Ames dans le Judaisme”, REJ 29 (1894), pp. 43-60

פריהוף – Rabbi Solomon Freehof, “Hazkarath Neshamoth”, HUCA 36 (1965), pp. 179-189

תא-שמע – ישראל תא-שמע, תרביץ נ”ג/ד’ (תשמ”ד), עמ’ 561, הערה 9

ג. על תולדות חג שמחת תורה

אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים, תשכ”ד, תשמ”ט, 530 עמודים

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין