פרשת כי תבוא פותחת במצוות הבאת הביכורים לבית המקדש (דברים כ”ו, א – ג): וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְת בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

המלה וּבָאתָ נאמרה בגוף ראשון יחיד, כדי להדגיש את החשיבות החינוכית של טקס הבאת הביכורים, שלפיו בכל שנה ושנה מצווה כל חקלאי, שהוא בעל נחלה בארץ ישראל, להביא את ראשית פרי אדמתו לבית המקדש, כדי להביע שוב ושוב את תודתו לאלוהים על הארץ שניתנה לו, ועל תנובת השדה.

להשלמת הטקס אמור היה הכהן לקחת את הטנא ולהניחו לפני מזבח ה’, אז החקלאי, שהביא  את הביכורים, אמור היה לספר בקצרה את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל, מתקופת האבות ועד לירושת הארץ. סיפור זה, המנוסח  בגוף ראשון רבים –  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים… וַנִּצְעַק…  וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ…  וַיּוֹצִאֵנוּ… וַיְבִאֵנוּ…  וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – רומז על כך שכל יהודי, שזכה לקבל נחלה בארץ ישראל, חייב  לתת את ביכורי פרי אדמתו לכהן בבית המקדש, והכהן אמור להניח את הביכורים על מזבח ה’ כסמל להכרת התודה לאלוהים של מביא הביכורים.

מדוע היה על כל חקלאי בנפרד להביא את הביכורים שלו לבית המקדש כדי לחלקם בין הכוהנים במקום לתת אותם ישירות לכהן בקהילה בה הוא גר? אילו סוגי תוצרת הובאו כביכורים? ומה הייתה המטרה האמתית של החקלאים בחזרה על הטקס מדי שנה?

נוכל למצוא בציורו של הצייר אבנר מוריה לפרשת “כי תבוא” מענה לשאלות אלה*.

בציורו מציג אבנר מוריה את החקלאי ואת הכהן יחדיו בצד אחד של התמונה, ואת הביכורים המונחים על המזבח בצידה השני.

מההדגשים שמציין האמן בציור ניתן ללמוד על הדינים המיוחדים המייחדים את מצוות הביכורים בפרשתנו.

הכהן, לבוש בגד כחול, מופיע בציור עם המצנפת המיוחדת של  הכהן הגדול, המכהן בבית המקדש בירושלים. בכך מצביע הצייר על החובה להביא את הביכורים למקום אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, ולא  אל הכהן במקום מגוריו של החקלאי.

האיכר, הנראה בתמונה כשהוא לבוש בכותנת פסים אפורה, מצויר כשהוא מתכופף קדימה לעבר המזבח העמוס בתוצרת החקלאית של הביכורים. זרועותיו וידיו של האיכר, מביא הביכורים, נראות גדולות במיוחד, ומתוארות בתנועת של תפילה ושל הודיה.

פירות הביכורים

פירות הביכורים, המופיעים בציור, כלולים כולם בקטגוריה של שבעת המינים המפורטים בפרשת עקב (דברים ח, ח) בקשר לכניסת בני ישראל לארץ המובטחת: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. בציור, מתחת למזבח, ניתן לראות פכים של שמן זית בין אשכולות ענבים, ועל גבי המזבח ניצבות שלוש סלסלות המכילות רימונים, תאנים ותמרים. מעל למזבח מופיעות אלומות של חיטה ושל שעורה, המצביעות על הרעיון שהביכורים הם, למעשה, מנחה, כאמור פעמיים בספר שמות (כ”ג, י”ט; ל”ד, כ”ו): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לכן יש להניחם על מזבח ה’, המסומל בציור על ידי הכלים הניצבים מאחורי כל אחת משלוש הסלסלות.

נראה, אם כן, כי חובת הבאת הביכורים מדי שנה בשנה לבית המקדש, אל המקום אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם הייתה בעבורם הזדמנות חינוכית להכרה באחדות הפולחן המונותיאיסטי באל האחד, המודגשת שוב ושוב בספר דברים – אחדות שהיא מנוגדת לטקסים הכנעניים הפוליתיאיסטים שבהם ניתנו מתנות הביכורים לאלים המקומיים הרבים שלהם. לחיזוק הדגשה חינוכית זו נוסף, בכל שנה ושנה,  “מקרא הביכורים” המופיע בפרשתנו, שמדגיש את הרעיון שבכל דור ודור חייב היהודי לראות  כאילו הוא עצמו נגאל ממצרים. לכן, כאשר הוא מודה  לאלוהים על הארץ ועל יבולה, הוא מזכיר כי אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (דברים כ”ו, ה).

לקריאה נוספת

אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע ,חלק ב’,  פרשת כי תבוא, בעריכת אייל פישלר, מכון מעליות, ירושלים תשס”ב, 383–399.

מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, הוצאת  דביר, ישראל 2014, 116–121

* The illuminated Torah, Painting and Essays on the Weekly Portions. Painting by Avner Moriah , Essays by Dr. Shulamit Laderman, Gefen Publishing House, Schechter Institute of Jewish Studies, Jerusalem, 2015, p. 101