פרשת עקב מדגישה את החשיבות הגדולה של “וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֺתָיו–כָּל-הַיָּמִים.” ( דברים  יא’ :א’) .

החיוב של אהבת ה’ ושמירת מצותיו מופיע כערובה ליכולתם של בני ישראל לרשת את הארץ המובטחת ולהאריך בה ימים; כדברי הכתוב:” כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. (דברים יא’ :י’-יא’)

השאלה הנשאלת היא מדוע, בדברו על נפלאות הארץ המובטחת, משווה הכתוב בין כנען לבין מצרים? מהי מטרתו של משה בהביאו את ארץ מצרים, היושבת על הנילוס ויש לה שפע של מים, כמקור ההשוואה למצופה לעם בארץ כנען הצחיחה שאליה הם עוברים, ובה יהיו תלויים במטר השמים כמקור למים? איך מחזקת השוואה זו את המסר שהכתוב חפץ להעביר? ציורו של אבנר מוריה לפרשה זו מציע לנו כיוון מחשבה שיספק מענה לשאלות אלה. הציור מחולק לשני חלקים. התמונה העליונה מתארת ​​סצינה חקלאית טיפוסית במצרים. ברקע התמונה בולט הדימוי של שלוש פירמידות לבנות הממוקמות על רקע שמיים ורודים. בחזית אנו רואים את נהר הנילוס, המוצג כרצועה כחולה, עם שדות ירוקים לאורך שתי גדותיו. חקלאי מצרי בלבוש דל עומד על הגדה ליד חמור קשור לגלגל המשמש לשאיבת מים מהנהר. סצינה זו היא תיאור חזותי של הפסוק “אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק”. בתמונה התחתונה מופיעה סצינה של חווה חקלאית בארץ כנען, עם גבעות צחיחות צהובות על רקע שמיים לבנים מעוננים. ניתן לראות בציור איכר ישראלי, לבוש בשמלת פסים, עומד בשדה מאחורי שור, כשהוא מחזיק במה שעשוי להיות מחרשה. ככל הנראה החקלאי חרש וזרע את שדהו, וכעת הוא מתבונן בצפייה דרוכה ובהכרת תודה אל הגשם היורד מהשמים אשר משקה את פרי עמלו ומבטיח לו יבול טוב לשנה הקרובה. כשמשווים בין שני התיאורים ניתן להבין מדוע בחר הכתוב להעמיד זה ליד זה את ההשקיה במצרים לעומת האופן שבו ישקו בני ישראל את יבוליהם בכנען. נראה כי כוונת ההשוואה הייתה כפולה. ראשית, חשוב היה להדגיש שלמרות שפע המים במצרים, ההשקיה שם הצריכה מאמץ מצד החקלאי, ואילו בכנען כאשר המטר יורד מהשמים, הוא מגיע לכל מקום ומשקה את כל השדות. עם זאת, אין הגשמים מובנים מאליהם. יש לציית לדברי הכתוב: וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם., וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ”  (דברים יא’: יג’-יד’).כפי שמשה מזהיר את העם, הגשם בכנען ירד רק אם ימלאו אחר מצוות הקב”ה. רעיון זה מודגש על ידי חז”ל בפרשנותם המדרשית בתורה שבעל פה. בתלמוד הבבלי,  (מסכת שבת,  דף ל”א עמוד א) נדרש הפסוק ”וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת…” ( ישעיהו, , פרק ל”ג,  פסוק ו’)’  כמתייחס לששת סדרי המשנה והתלמוד. המילה הראשונה בפסוק, אֱמוּנַת, היא המלה הרומזת לסדר הראשון בגמרא, סדר זרעים. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ”וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת? – אמונת – זה סדר זרעים; ורש”י בפירושו לקטע זה  כותב :

סדר זרעים – שעל אֱמוּנַת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי.

ובתוספות שם נאמר:

אֱמוּנַת זה סדר זרעים – כפי שמפורש בירושלמי – שמאמין בחי העולמים וזורע.

ששת המילים המופיעות בפסוק מספר ישעיהו מתייחסות, לפי הפרשנות של חז”ל,  לשש מסכתות המשנה והתלמוד. המילה הראשונה, “אֱמוּנַת”, מתייחסת לסדר “זרעים”, משום שנדרשת “אמונה” גדולה בקב”ה על מנת לזרוע זרעים קטנים באדמה, ולקוות שמהם יצמח יבול של ממש בזכות הגשם שירד משמים. נחזור, אם כן, לדברי הכתוב בפרשתנו ביחס לדרישה מבני ישראל לאהוב את הקב”ה, להישמע למצוותיו, ולהיות בעלי “אמונה” שלמה בו כדי שיממש את הבטחתו בדבר “אֶרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה “. (דברים  יא’:יב’).