בשבת “נחמו” נתבשרנו על מותו של יובב כץ (12 בפברואר 1936 – 17 באוגוסט 2024), פזמונאי, איש רדיו ותאטרון, שמכלול יצירתו המגוונת מהווה תרומה אמיתית לתרבות העברית.

שבת “נחמו “היא השבת הראשונה לאחר תשעה באב, יום התענית שמסמל יותר מכל את חורבן בית המקדש. תשעה באב מאפשר לנו להתאבל גם על אסונות נוספים רבים שפקדו את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. מאז שבת “נחמו”, מתנגנים ברדיו שיריו של יובב כץ. המושמע מכולם הוא השיר “בתי את בוכה או צוחקת”. השיר הולחן על ידי דוד קריבושי ומתאר את החיים בקיבוץ גדות בזמן מלחמת ששת הימים: שלושת השבועות של ההמתנה, השהות במקלטי הקיבוץ מאימת הפגזות הסורים, והיציאה החוצה עם גילוי ממדי ההרס והחורבן.

יובב כץ סיפר על רגעי כתיבת השיר בזמן פיקודו על סיירת בגדוד שריון בקרבות בסיני. הוא תיאר בהתרגשות את הרגע בו שמע בטרנזיסטור ישן את החדשות על כיבוש הגולן ונזכר בימי התנדבותו בקיבוץ גדות בשנת 1958 לאחר שהקיבוץ הופצץ והופגז גם אז, ונדרש היה לבנות ולשקם את בתי המשק  ההרוסים. השיר מחזיק את תחושת החורבן הנחשפת בפני האם והבת שיוצאות מהמקלט ורואות את הנזק וההרס בקיבוצן האהוב: “ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין עוד בתים במשק, אמא היה לנו בית ירוק ואבא ובובה ושסק, הבית איננו ואבא רחוק, אמי את בוכה או צוחקת”?

יובב כץ מרחיב את מנעד הרגשות לאורכו של השיר כולו: לצד הבכי, העצב והפחד שוכנת בשיר בו זמנית תקווה גדולה לבנייה מחודשת ולשיקום. האם עונה לבתה: “הביטי למעלה, בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא-דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא. יהיה לנו בית ירוק, ילדתי, עם אבא ובובה ושסק ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי, בתי את בוכה או צוחקת”?

כמה מנחמות המילים האלו כאשר הן נשמעות שוב ושוב בימי המלחמה הנוכחית הכואבת. אומנם קיבוץ גדות אינו בין היישובים המפונים בצפון שלנו, אך תושביו עדיין  בעין הסערה. ציר גדות – גונן שנמשך לאורך העמק ולמרגלות הגולן נדמה עתה רחוק ועצוב. כך גם שדות הכותנה והתירס הסובבים אותו, שמתחלפים בהתאם לעונות השנה ונושקים לגדות הירדן.

יום תשעה באב השנה היה קשה במיוחד והעלה בזיכרוני מדרש נשכח מהתלמוד הבבלי על רבי עקיבא המהלך עם חבריו בירושלים החרבה: רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע. “כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מקודש הקודשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק”. חבריו שואלים אותו מה פשר צחוקו ומנסים לתהות על תגובתו לחורבן הנורא ולהפיכת המקום המקודש לשטח הפקר. הסברו המופלא של רבי עקיבא ממלא את הלב בתקווה. הוא משוכנע כי החורבן מנבא את השיקום והבנייה אשר עוד יגיעו. אין הוא רואה ברגע ההווה סוף פסוק, אלא את ניצני העתיד. הכאב לא מבלבל אותו והוא מצליח לאזור כוחות, ולטעת כוחות בחבריו “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים” הוא מצטט את דברי הנביא לחבריו הבוכיים.

יובב כץ טען את שירו ב-1967 בבכי החברים ובצחוקו של רבי עקיבא. הבכי והצחוק דרים בכפיפה אחת אצל האם והבת בקיבוץ גדות, כנראה כפי שהם מתבטאים אצל כל אחת וכל אחד מאיתנו במלחמה הזו, בדריכות ובמתח שהם מנת חלקנו, ובכאב המתמיד שלנו על המוות וההרס.

חבריו של רבי עקיבא המומים מתשובתו ומתחזקים ממנה. הם מנגבים את דמעותיהם ועונים לו: “עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו“.

כאשר נשמע שוב ברדיו את שירו של יובב – בביצועה של חוה אלברשטיין, או יפה ירקוני או מרגלית צנעני – יקבלו מילותיו רובד נוסף כשניזכר בחורבן הבית ובתקומה שלנו, ונזכיר לעצמנו כי למרות הכול, גם אם כעת אנו אומה מדממת וחטופה, נמצא את הדרך להירפא, להשתקם ולשקם. ואולי עוד נזכה גם להוסיף ולומר: ניחמתנו יובב כץ, ניחמתנו.

בתמונה: ילדים במקלט בקיבוץ גדות, 1967