לציון 160 שנה להולדתו של הרב קוק ותשעים שנה לפטירתו;

אנחנו בפתחו של חודש אלול – חודש שמתמקד בתשובה. אחד ההוגים שהתעמק במיוחד בנושא התשובה הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935) –הוגה דעות, הרב הראשי האשכנזי הראשון ומגדולי הרבנים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. בבסיס תפיסתו המאתגרת והחדשנית לתשובה עומד רעיון נועז במיוחד: התשובה מחייבת אתנו למצוא את האני העצמי שלנו, ולפתח אותו.

גישתו של הרב קוק מנוגדת להנחה רווחת בהגות היהודית, ולפיה קיים מתח בין תהליך התשובה והעיסוק העצמי שלנו. רק כשאנחנו מפסקים להתעסק בעצמנו (ברצונות, ובצרכים ובתאוות שלנו) ומקדשים את עצמנו לרצון האל – אז התשובה אפשרית. בשביל לעשות תשובה, אנחנו חייבים להעביר את המבט הנפשי שלנו מעצמנו לאלוהים. ההנחה הזאת עומדת ביסוד הרעיון החסידי שתשובה לאלוהים תלויה בביטול העצמי.

הרב קוק מנסה להציג תפיסה חלופית לתשובה, שלא מנגידה בין פיתוח העצמיות של האדם לבין חזרה לאלוהים ועיסוק בתורה ובמצוות. לדעתו, הצעד הראשון בתשובה אינו חזרה אל השם אלא דווקא חזרה אל אדם. התשובה היא אקט של חיפוש ושל גילוי העצמי האותנטי של האדם ומימוש אותו עצמי ייחודי של האדם. הרב קוק מציג את הרעיון הזה בפסקה קצרה ב"אורות התשובה": "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות." (אורות התשובה טו, י) לפי הפסקה הזו, חטא הוא כשאדם מתנכר לאופי המיוחד שלו, ולכן התשובה היא החזרה אל שורש נשמתו;  רק אחרי שאני חוזר לשורש נשמתי אני יכול לחוזר לנשמת כל הנשמות, זאת אומרת, לאלוהים. במילים אחרות, החלק האלוהי שבנפש האדם הוא החלק שמייחד אותו ולכן כשהוא מחפש ומגלה את האני האותנטי שקיים בו, ומפתח אתו, הוא בעצם מגלה את האלוהים ומקיים תשובה אליו.

הפסקה הזו עומדת בבסיס אחד מהרעיונות המרכזים בתפיסת האדם על פי הרב קוק. לכל אדם יש משהו ייחודי המאפיין את האופי ואת האישיות שלו, והוא סגולה נפשית שמבדילה בינו לבין כל אדם אחר. במקומות אחרים בכתביו, הרב קוק מפתח את הרעיון הזה וטעון שכל אדם כתוצאה משורש נשמתו המיוחד רואה את העולם אחרת ומגיע למסקנות אחרות (פלורליזם אפיסטמולוגי) ועל כן מתקיים אצלו עולם רגשי וערכי אחר (פלורליזם פסיכולוגי). הרב קוק אפילו מגיע למסקנה שכל אדם חייב לעבוד את האלוהים בצורה יחידית שמתאימה ליכולות, לערכים, לאמונות ולדעות שלו. (ראו שמונה קבצים, קובץ ד, ו: "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו"). לכן, עבודת השם של האדם והחזרה לאלוהים מחייבת את האדם לגלות מה מייחד אותו עצמו, לפתח את אותו הייחוד, ולהתרחק מכל פעילות שמתנגשת עם האמת והעולם הערכי שלו עצמו.