עשה לך רב

שנה י"א, מספר 5

ניסן תשפ"ה

האם חייבים להחזיר תשמישי קדושה לגרמניה אם יש שם קהילה יהודית היום?

(חושן משפט רנ"ט:ז' & רל"ו:ח ואורח חיים קנ"ד:ד')

לעילוי נשמות ששת המליונים

אנשים, נשים וטף, שנרצחו בשואה.

יהי זכרם ברוך!

שאלה מאת תמי כהן, בואנוס איירס: בקהילות גרמניה ובמקומות אחרים לפני  השואה היה נהוג שלאחר ברית המילה הופכים את החיתול (swaddling clothes) שהתינוק לבש בטקס ל"מפה" לספר תורה ותורמים אותה לבית הכנסת כדי לעטוף בה את ספר התורה (ראו פרטים בהמשך). החפץ הזה מכונה "ווימפל" או "מפה". היום, יש כמה "ווימפלין" בייוו"א (IWO) בארגנטינה, במוזיאון היהודי בפאריס ובמוזיאון ישראל שמקורם בקהילה היהודית בווירצבורג, גרמניה. הווימפלין האלה נגנבו על ידי הנאצים בתקופת השואה וחילקו אותם מחדש לאחר השואה כחלק מן ה"תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction). בקרוב, המוזיאון היהודי בפאריס יחזיר ווימפל לקהילה היהודית הנוכחית בווירצבורג.

מצד שני, יש הוכחות מתשמישי הקדושה בעצמם שהרבה מהגרים הביאו את הווימפלן – ועוד קישוטי תורה – איתם לארגנטינה. כלומר, הם נוצרו בגרמניה ונתרמו על ידי המשפחה לבית הכנסת שלהם שם והיהודים שברחו מגרמניה לפני השואה לקחו את החפצים איתם.

אם יש לך פנאי, אודה לך אם תביע את דעתך בנידון. כלומר, האם הווימפל שייך למוזיאון או למשפחה בארגנטינה או האם חייבים להחזיר אותו לקהילה בווירצבורג?

תשובה: שאלה זאת מציגה דילמה מוסרית. מצד אחד, לולא המאמץ של המשפחה, הווימפל מן הסתם לא היה שורד את השואה. מצד שני, על פי ההלכה הפשוטה, הווימפל שייך לבית הכנסת בווירצבורג ולא למשפחה ולא למוזיאון.

אנו נחלק את תשובתנו לשני חלקים:

א. באופן כללי, האם ספרי תורה, ספרי קודש ותשמישי קדושה ששרדו את השואה שייכים למי שמצא או קנה אותם או לבעל הספר/החפץ המקורי או יורשיו?

ב. באופן פרטני, האם ווימפל שייך למשפחה שלקחה אותו לארץ אחרת או למוזיאון שאליו הגיע או לבית כנסת המקורי בגרמניה?

א. באופן כללי, האם ספרי תורה, ספרי קודש ותשמישי קדושה ששרדו את השואה שייכים למי שמצא או קנה אותם או לבעל הספר/החפץ המקורי או יורשיו?

והרי המקורות הבסיסיים בתלמוד ובספרות הפוסקים עם דברי הסבר בסוגריים:

1. שנינו במשנה בבא קמא י': ב' = דף קי"ד ע"א:

המציל מן הנהר [לאחר שטפון] או מן הגייס [גדוד צבא] או מן הלסטין [השודדים] — אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו.

2. ושנינו בברייתא בבבא מציעא כ"ד ע"א עם שינויים בעבודה זרה מ"ג ע"א:

וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס [[cheetah [בעבודה זרה, שנינו במקום הברדלס: ומן הגייס ומן הנהר] ומן זוטו [קרקעיתו] של ים ומשלוליתו [שטפונו] של נהר; המוצא בסרטיא [כביש ראשי] ופלטיא גדולה [רחבה ציבורית גדולה] ובכל מקום שהרבים מצויין שם — הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן.

אני פירשתי את המילה "זוטו" על פי המילונים המודרניים; ראו רש"י בעבודה זרה להסבר אחר.

3. הרמב"ם פסק בהלכות גזילה ואבידה ו':ב', ואני מצטט ממהדורת ר' שבתי פרנקל: "לפיכך, המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס — אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; ואם לא ידע, יחזיר". וכן הוא פסק שם י"א:י' בסגנון שונה על פי בבא מציעא כ"ב ע"ב. גם הטור פסק בצורה דומה בחושן משפט רנ"ט, אבל הוא הוסיף על פי אביו הרא"ש: "…הרי אלו שלו, אפילו שהבעל עומד שם וצווח, הרי הוא כצווח על ביתו שנפל"  (הטור השלם, כרך כ"ב, עמ' ד'-ה', ועיינו בבית יוסף שם). הרב יוסף קארו העתיק מן הטור בשלחן ערוך חושן משפט רנ"ט:ז'.
4. אבל הרמ"א הוסיף בדרכי משה לטור שם ובהגהותיו לשלחן ערוך שם: "מכל מקום, טוב וישר להחזיר". כלומר, לא חייבים להחזיר, אבל רצוי להחזיר על פי הפסוק (דברים ו':י"ח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " (וראו פירוש חשוב אצל הרמב"ן על הפסוק).
5. באופן כללי, יש ייאוש במצבים כאלה, אבל לא על ספרים מכיוון שספר יהודי אינו שווה כלום בעיני לא-יהודי ולכן בעל הספר מניח שבסופו של דבר הספר יחזור אליו. כך פסקו רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש (1141-1077), תלמידו המובהק של הרי"ף ורבו של מיימון אביו של הרמב"ם; בעלי התוספות בבבא קמא קי"ד ע"ב, ד"ה המכיר כליו; המרדכי לבבא קמא פרק הכונס, סימן ס', דפוס ווילנא, דף מ"ח ע"ג ולבבא מציעא פרק אלו מציאות, סימן תכ"ז, דפוס ווילנא, דף פ"ג ע"ד; והרמ"א בדרכי משה לחושן משפט רל"ו, הטור השלם, כרך כ"א, עמ' של"ד ובהגהותיו לחושן משפט רל"ו:ח'.

ועתה נראה איך הפוסקים התייחסו למקורות האלה בהקשר של ספרי קודש ותשמישי קדושה לאחר השואה (כל השו"ת שנזכיר רשומות להלן בסוף התשובה).

1. הבעלים התייאשו ולכן הספרים או תשמישי הקדושה שייכים למי שמצא או קנה אותם.

הרב אפרים אשרי (2003-1914) היה רב חשוב בקובנו, ליטא ששרד את השואה והיגר לניו יורק ושם פרסם ששה כרכים של "שו"ת ממעמקים" שהוא כתב בזמן השואה ובעקבות השואה. בראש חודש אדר תש"ב (1942) הורו הגרמנים ליהודים בגטו קובנו למסור את כל ספריהם, ספרי קודש וספרי חול, לגרמנים וכל מי שלא יעשה כך אחת דתו להמית. אחד מפקידי המשטרה היהודית שבגטו מר יצחק גרינברג הי"ד סיכן את חייו והכניס ספרים יקרי ערך לתיבה, קבר את התיבה בבור וכיסה אותה בעפר. לאחר השואה, "ראובן" חפר באדמה ומצא את התיבה והתחיל למכור את הספרים. "שמעון" טען שחלק מן הספרים שייכים לו, לאביו ולסבו כפי שמוכח מחתימותיהם בספרים וסירב לשלם. הם הגיעו אל הרב אשרי לדין תורה. לאחר משא ומתן פסק הרב אשרי על פי המשנה והפוסקים הנ"ל: "לכן נראה לומר מכל הנ"ל שהספרים הללו שייכים הם לאיש החופר שהוציא אותם מתוך האדמה, וה' יצילנו משגיאות".

וכך פסק הרב משלם ראטה (1962-1875) ששרד את השואה בצ'רנוביץ והיה דיין בבית הדין הרבני הגדול הגדול בירושלים לאחר השואה. הוא נשאל על ידי הרב ד"ר ש"ז כהנא, מנהל משרד הדתות, על כתר תורה שמשרד הדתות הציל מן הגולה לאחר השואה והציג בקבר דוד בירושלים. מר צבי לנדסמן מחיפה ראה את הכתר והכיר שזהו כתר שלו מלפני השואה ואף נתן סימנים. הרב ראטה פסק על פי בבא מציעא כ"ד הנ"ל שיש ייאוש ואין צורך להחזיר את הכתר לתובע, אבל צריכים לתרום את כל כתרי התורה המוצגים בקבר דוד לבתי כנסת.

2. אף על פי שיש ייאוש, יש לעשות פשרה בין התובע והנתבע.

הרב משה דוד אסטרייכער (1954-1883) היה רב בצ'קסלובקיה ששרד את השואה והיגר לניו יורק. הוא נשאל על ראובן שקנה ספרים לאחר השואה על מנת למכור אותם ולהרוויח וגם על מנת להציל אותם מידי הגוים. הוא מכר אותם לשמעון ששילם באופן חלקי ואז ראה עליהם את החותם של אחיו ולא רצה לשלם לראובן את שאר הכסף. הרב אסטרייכער פסק על פי המקורות הנ"ל ועוד הרבה מקורות שהיה ייאוש "ובכל זאת עשיתי פשר[ה] בהסכמת שניהם".

3. על פי הדין הפשוט שייכים הספרים לראובן שקנה אותם מגוים. מכל מקום, על פי הרמ"א צריך להחזיר אותם לשמעון משום "ועשית הישר והטוב" מכיוון שהספרים האלה הם כמו מצבה לכל משפחתו ובית אבותיו שנספו על קידוש ה'.

כך פסק הרב יצחק אייזיק ליעבעס (2000-1906) מגריידינג, גליציה (היום: הורודק, אוקראינה) ששרד את השואה ביערות והיגר לניו יורק לאחר השואה. ויש פסק דומה אצל הרב יעקב לעווינזאן שנפטר בניו יורק בשנת 1955.

4. הספרים שרב הציל מספריית בית המדרש לרבנים בברלין אינם שייכים לו מכיוון שהרשעים ימח שמם לקחו את כל הספרים מן הספריות והניחום במקומות משומרים.

הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג (1966-1884) היה הרקטור האחרון של בית המדרש לרבנים על שם הילדסהיימר בברלין ששרד את שואה והתגורר בשווייץ עד למותו. הוא נשאל על ידי הרב מ' רבהון מחיפה שהציל ספרים מספריית בית המדרש לרבנים בברלין אם הם נחשבים כמציל מזוטו של ים ואם הם שייכים לו. הרב ויינברג פסק שלא היה ייאוש מכיוון שמדובר בספרים וכפי שפסק הרמ"א הנ"ל בחושן משפט רל"ו:ח', וחייבים להתייעץ עם ראשי בית המדרש ששרדו על מנת להחליט מה לעשות עם הספרים.

5. שיטת הראשונים שאין ייאוש לגבי ספרי קודש לא שייכת בתקופת השואה.

הרב אסטרייכער והרב ליעבעסס הנ"ל פסקו ששיטת הראשונים הנ"ל שאין ייאוש על ספרים אינה רלוונטית לתקופת השואה: אם היהודים התייאשו מחייהם, מרכושם לא כל שכן! הרב אשרי הדגיש שבעיר קובנו כל היהודים ידעו שהגרמנים לקחו את הספרים על מנת לעשות מהם נייר "ואם כן הספרים הרי אינם עלולים אף פעם לבוא לידי ישראל ולכן בוודאי מתייאשים הבעלים בנידון דידן, ושפיר הוי הדין שהספרים שייכים הם למוצא."

6. חייבים להחזיר כתר תורה לבעל הכתר והוא אינו חייב לכסות את הוצאות הוועדה שהציגה את הכתר בקבר דוד.

כך פסק בית דין רבני אזורי בישראל בשנת תשי"ד ובניגוד לרב משלם ראטה הנ"ל, אבל טרם ראיתי את פסק הדין המקורי ולכן אינני יודע את נימוקיהם.

ב. האם הווימפל שייך למשפחה שלקחה אותו לארגנטינה או למוזיאון אליו הגיע — או לבית הכנסת בגרמניה?

כפי שניתן לראות מרשימת הספרות להלן, הרבה חוקרים עסקו בווימפל,  אבל רובם התעניינו בצד האומנותי או בצד ההיסטורי של המנהג. הווימפל הקדום ביותר עם תאריך שגילו בשנת 1893 היה משנת 1480 (המבורגר, עמ' 581). הווימפל הקדום ביותר הקיים היום הוא מאלזס הדרומית משנת 1569 (פויכטונגר-שריג, 2005, עמ' 162, הערה 3; פויכטונגר-שריג, 2012, עמ' 16; אויכרמן, עמ'  107).

הווימפל היה נתרם על ידי המשפחה לבית הכנסת בפעם הראשונה שהאמא הביאה את הילד לבית הכנסת בגיל חודש או חצי שנה או שנה או שנתיים או שלוש שנים או ארבע שנים או חמש שנים או עם גמילת הילד (המבורגר, עמ' 526-513). והרי תיאור של הטקס של ר' יוזפא שמש, השמש של הקהילה היהודית בוורמייזא החל משנת 1648 (מהד' מכון ירושלים, תשנ"ב, עמ' קנ"ז-קנ"ח, קס"ב-קס"ד):

עושין מן היודש ווינדל [חיתול ברית המילה]… הווימפיל, וכותבין עליה חתימות הילד [=שמות הילד] כאשר קוראין אותו בתורה, גם יום הלידה, ובאיזה חודש שנולד, גם איזו שנה שנולד, ו[מ]ציירין בתוכה מזל של אותו חודש.

והיולדת אינה יוצאת מבית לידתה עד שבת רביעי[ת] אחר הלידה…

ובשחרית בשבת ההוא, חיוב הוא לקרוא לבעל היולדת לספר תורה, ועושין לו שני "מי שברך"… ובעת שהוא עומד עדיין [ב]פני הספר תורה, אשתו משלחת לו הווימפיל, כי פה משימין הווימפל בבית הכנסת תכף בשבת שהיולדת יוצאת מביתה לבית הכנסת [בניגוד לרוב הקהילות, בהן מביא הילד עצמו את הווימפל לבית הכנסת במלאת לו שנה או שלוש שנים וכו']…

לפי המנהג הנפוץ, המכונה "שולטראגן" ("נשיאה לבית הכנסת"; המבורגר, עמ' 531), האבא היה עולה לבימה עם בנו הצעיר בידיו, והילד הושיט את הווימפל למי שהתכבד ב"גלילה". לאחר גלילה, כיוון האב את ידו של הילד לאחד מעצי החיים של ספר התורה וציטט את הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג':י"ח). מנהג זה מופיע בציור נפלא של מוריץ אופנהיים משנת 1869 (ראו אופנהיים).

מכיוון שלכל בית כנסת היו הרבה יותר ווימפלין מספרי תורה, היה נהוג לשמור את הווימפלין בארון או בארגז מיוחד או בארון מיוחד עם שתים-עשרה מגירות, אחת לכל חודש בשנה (המבורגר, עמ' 580).

הילד היה גולל את ספר התורה עם הווימפל שלו במועדים חשובים כגון ביום הולדתו, בבר-מצוה שלו ובשבת-חתן שלו (המבורגר, עמ' 528-527, 580).

לפי קטיה אויכרמן (עמ' 106), לווימפל הממוצע יש רוחב של 20 ס"מ ואורך של שלושה מטרים.

ברור מן הסקירה היסודית של המבורגר של אוספי הווימפלין לפני ולאחר השואה (עמ' 592-580) שהווימפלין היו שייכים לבית הכנסת ולא למשפחות וכשבלו שמו אותם בגניזה של בית הכנסת. לדוגמא, בשנים 1885-1881 גילו בגניזת בית הכנסת של וורמייזא אוסף של 604 ווימפלין (כך!) מן השנים 1570 ואילך. בשנת 1956 מצא חוקר בשם ברנשטיין אוספים של 160, 50, 40, ו-28 ווימפלין בבתי כנסת שונים בגרמניה (שם, עמ' 586-585). בקהילות אחרות בגרמניה בשווייץ ובאלזס מצאו בשנים האחרונות אוספים של 93, 200, ו-130 ווימפלין (שם, עמ' 587-586).

אם כן, מבחינה הלכתית הווימפל היה שייך לבית הכנסת ולא לילד או למשפחתו.

יתר על כן, הווימפל נחשב ל"תשמישי קדושה" ואסור להשתמש בו לצרכי חולין או אפילו להפוך אותו לתיק של תפילין על פי המושג "מעלין בקודש ואין מורידין". אלא מותר להשתמש בו לתכריכין של מת מצווה וזו היא גניזתו או לגנוז אותו כמו שהיו עושים בבתי הכנסת בגרמניה במשך מאות שנים.(1)

ולכן, אם הווימפל נלקח מבית כנסת ספציפי בווירצבורג ואותו בית כנסת קיים היום – אפילו אם זה בבנין אחר – חייבת המשפחה או המוזיאון להחזיר את הווימפל לאותו בית כנסת. מצד שני, אם מדובר בבית כנסת חדש לחלוטין או בבית כנסת אחר בווירצבורג, אין חובה להחזיר את הווימפל לווירצבורב, אבל יש לתרום אותו לבית כנסת מקומי על מנת שישתמשו בו ל"גלילה".

אם זה לא אפשרי, ראוי להציג את הווימפל בוויטרינה בבית כנסת עם שלט המסביר את תולדות הווימפל על מנת לחנך את הציבור על תולדות המנהג היפה הזה מלפני השואה. ואם גם זה לא אפשרי,  ראוי להציג את הווימפל בוויטרינה במוזיאון יהודי או במוזיאון המוקדש לשואה על מנת לחנך את הציבור על חיי היהודים בגרמניה לפני השואה. וזה דומה לספרי תורה פסולים מתקופת השואה שמותר להציגם במוזיאון לשם חינוך (ראו שו"ת של הרב אבלסון ברשימת הספרות, סעיף ה').

יהי רצון שיהודי גרמניה היום ויוצאי גרמניה בעולם ימשיכו לשמור על המנהג היפה הזה.

דוד גולינקין 

ירושלים עיר הקודש

יום השואה תשפ"ה

הערות

ראו מגילה כ"ו סוף ע"ב; רמב"ם הלכות ספר תורה י':ג'; שלחן ערוך אורח חיים קנ"ד:ד'; הרב יהודה עייאש, שו״ת בית יהודה, סימן כ"ז; הרב חיים מודעי, שו״ת חיים לעולם, סימן ה' המצוטט אצל שדה חמד, אסיפת דינים, מערכת בית הכנסת, אות כ"ז, מהד׳ שניאורסון, כרך ד', עמ׳ 1519. שני המקורות האחרונים מובאים בקיצור אצל הרב יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים קנ״ד, אות ל"ד.
מצד שני, הרמ״א מוסיף באורח חיים קנ"ד:ח' על סמך הרב ישראל איסרליין, תרומת הדשן, סימן רע״ג, ״שלב בית הדין מתנה עליהם". כלומר, מכיוון שכל כך הרבה נכשלים בזה ומשתמשים בתשמישי קדושה לשימוש של חול, צריכים להניח שבית הדין תמיד התנה מראש שמותר להשתמש בתשמישים אלה אפילו לצרכי חול. אבל עיון בתרומת הדשן מלמד שהרב ישראל איסרליין באמת חשב שהדבר אסור. לאחר פיסקא ארוכה ״ליישב בדוחק״ את הנוהג להנות ממטפחות של ספרים ומעילים של ספרי תורה, הוא מסיים: ״נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין״. כלומר, הוא המציא את התירוץ כדי שעם ישראל לא ייחשבו לחוטאים, אבל ההלכה הפשוטה היא שאסור להוריד מקדושתם של ארון קודש, מפות, ומעילים של ספר תורה.

ספרות

א. ראשונים

שו"ת ר"י (רבנו יוסף הלוי) אבן מיגאש, מהד' שמחה חסידה, ירושלים, תשנ"א, סימן קכ"ה = שיטה מקובצת לבבא מציעא כ"ד ע"ב, ד"ה וה"ר יוסף הלוי אבן מיגש

שו"ת הרמב"ם, מהד' יהושע בלאו, ירושלים, תש"ך, כרך ב', סימן ר"ט = שיטה מקובצת לבבא מציעא כ"ד ע"ב, ד"ה שאלת

תוספות לבבא קמא קיד ע"ב, ד"ה המכיר כליו

שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג (בודאפעשט, תרנ"ה), סימן תתר"ט

המרדכי לבבא קמא פרק הכונס, סימן ס', דפוס ווילנא, דף מ"ח ע"ג ולבבא מציעא פרק אלו מציאות, סימן תכ"ז, דפוס ווילנא, דף פ"ג ע"ד.

ב. שאלות ותשובות בעקבות השואה

הרב משה דוד אסטרייכער, שו"ת תפארת אדם, ניו יורק, תשט"ו, סימן צ"ח

הרב מאיר אריק, שו"ת אמרי יושר, חלק ב', קראקא, תרפ"ה, סימן נ"ט (אותה תשובה נכתבה בעקבות מלחמת העולם הראשונה)

הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים, חלק ב', ניו יורק, תשכ"ג, סימן ח'

הרב שמואל הלוי ואזנר, שו"ת שבט הלוי, מהד' ג', בני ברק, תשס"ב, חלק ז', סימן רכ"ז

הרב יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, ירושלים, תשל"ז, חלק אבן העזר, סימן ע"א

הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק, ירושלים, תשנ"ג, חלק ח', סימן ס"ט, סעיף ב'

הרב יצחק אייזיק ליעבעס, שו"ת בית אב"י, ניו יורק, תשל"א, סימנים קנ"ז ו-קנ"ט

הרב יעקב לעווינזאן, שו"ת דבר בעתו, ניו יורק, תש"ז, סימן י"ד

פסקי דין של בתי הדין הרבניים האזוריים בישראל, כרך א', ירושלים, תשי"ד, עמ' 170-169 (סיכום אצל לוין, עמ' 308-307; טרם ראיתי את פסק הדין המקורי)

הרב משלם ראטה, שו"ת קול מבשר, ירושלים, תשל"ג, חלק א', סימן נ"ז.

ג. ספרות על השו"ת בעקבות השואה

איתמר לוין, אותיות של אש, מהדורה שנייה מורחבת, תל אביב, תשס"ב, עמ' 301-310

צימלס — H. J. Zimmels, The Echo of the Nazi Holocaust in Rabbinic Literature, New York, 1977, pp. 263-264

רוזנבאום — Irving Rosenbaum, The Holocaust and Halakhah, New York, 1976, pp. 128-130

ד. ספרות על הווימפל

קטיה אויכרמן, "זהות על התפר: חיתול תורה כמראה חומרית", זמנים 136 (סתיו 2016), עמ' 115-104

אופנהיים – Georg Heuberger and Anton Merk, editors, Moritz Daniel Oppenheim: Jewish Identity in 19^th Century Art, Frankfurt am Main, 1999, p. 281

טלי מרים ברנר, על פי דרכם: ילדים וילדות באשכנז, ירושלים, תשע"ח, עמ' 227-225

גוטמן – J. Gutman, "Die Mappe Schuletragen: An Unusual Judeo-German Custom", Visible Religion 2 (1983), pp. 167-173 ושוב בעברית: "נשיאת החיתול לספר התורה לבית הכנסת", רימונים ה' (תשנ"ז), עמ' 59-56

גוטמן – J. Gutman, The Jewish Life Cycle, Leiden, 1987, pp. 6-8

השיל גולניצקי, במחזור הימים: מועד וחול באמנות ובפולקלור היהודי, חיפה, תשכ"ג, עמ' 19-18

הרב בנימין שלמה המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, כרך שני, בני ברק, תש"ס, עמ' 322-604 (282 עמודים!)

ובר, פרידלנדר, ארמברוסטר – Annette Weber, Evelyn Friedlander and Fritz Armbruster, editors, Mappot – Blessed Be Who Comes: The Band of Jewish Tradition, Osnabruck, 1997

נעמי פויכטונגר-שריג, חיתולים לספר התורה מדנמרק, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ט

נעמי פויכטונגר-שריג =" 'May he grow to the Torah' –The Iconography of Torah Reading and Bar Mitzvah on Ashkenazi Torah Binders" in: Ruth Langer and Steven Fine, editors, Liturgy in the Life of the Synagogue: Studies in the History of Jewish Prayer, Winona Lake, Indiana, 2005, pp. 161-176

נעמי פויכטונגר-שריג, מפות (קטלוג של תערוכה), עפולה, 2012

פילולוגוס – Philologos, "Wimpels Made Simple", Forward.com, July 15, 2011

קירשנבלט-גימבלט – Barbara Kirshenblatt-Gimblett, "The Cut that Binds:  The Western Ashkenazic Torah Binder as Nexus Between Circumcision and Torah" in: Victor Turner, editor, Celebration: Studies in Festivity and Ritual, Washington, D.C., 1982, pp. 136-146

דניאל ודוד שפרבר, מנהגי ישראל, חלק שני, ירושלים, תשנ"א, עמ' קצ"ז-קצ"ט; וחלק רביעי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' עט-פ, פה, קב, קלד-קלו, ש-שא.

ה. ספרות על הצגת ספר תורה פסול מתקופת השואה במוזיאון

אבלסון —   Rabbi Kassel Abelson, "Display of a Pasul Torah in a Museum Case", in: Rabbis Kassel Abelson and David Fine, eds., Responsa 1991-2000, New York, 2002, pp. 153-162, also on CJLS website

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ' דוד גולינקין