במלאות עשרים שנה לפטירתו של הרב שמואל אבידור הכהן ז"ל, תלמידו הרב שלמה זכרוב מתוכנית שכטר למנהיגות מעלה על הכתב קווים לדמותו ולזכרו:

הרב שמואל אבידור הכהן (1926–2005) נפטר ביום כ"ו בסיוון תשס"ה, 3 ביולי 2005. בין מפעליו הרבים, ר' שמואל לימד תלמידי רבנות בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ובתוכניות המשותפות עם מכון שכטר למדעי היהדות. זכיתי ללמוד אצלו בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. הרב התגורר אז במהלך השבוע בקבוצת שילר, שבו אשתו השנייה – המשוררת אריאנה הרן – הייתה בת משק. נהגו הנאמן של הרב הסיע אותו לכל הפגישות, השיעורים והחתונות שהוא ערך ברחבי הארץ. פעם בשבוע, הוא העלה את הרב לירושלים ללמד בשכטר ולבקר את אימו.

מה שחסר לרב לעיתים בפדגוגיה, פוצה על ידי כישרונותיו הרבים וליבו העצום.  בשיעור ב"מחזור החיים" למדנו קצת מקורות ובעיקר שיתף אותנו הרב בסיפורים אישיים ממאגר חוויות החיים האינסופי שלו. השיעור הסתיים תמיד בדמעה שעלתה בעיני או זלגה על לחיי – ולא הייתי לבד. בקורס "פרשנות ודרשנות" היה אמור להיות זמן חברותה לפני השיעור. אבל לרב שמואל הייתה סבלנות מעטה לאפשר לנו לגלות את החומר בעצמנו. זמן לא רב לאחר חלוקת המטלות הוא היה מתחיל לדבר ולהפריע, והיינו צריכים לקרוא לו לסדר. הרב היה דרשן מהמעלה הראשונה. בעת לימודיי גייסתי חברי סגל שונים לנסות לדבר בהשראה רוחנית כהכנה לתפילת מנחה. כמה מן המורים הכינו שיעורים קצרים, רק ר' שמואל הבין את הרעיון.

בפעם הראשונה ששמעתי את מיומנותו של רב שמואל באופן אישי הייתה בשנה הראשונה שלי בשכטר, כשהוא היה הנואם המרכזי בטקס הסמכת תלמידי הרבנות. בשלב מסוים, כשנגע בחסרונות מצב היהדות בישראל, הוא פנה ישירות לרב פרופסור איסמר שורש, נגיד ה-JTS, וקרא באופן דרמטי: "תעלה את תורתך מבבל, תעלה את תורתך מבבל!"

כיצד הגיע הרב שמואל לשכטר?  הרב נולד ב-1926 בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ירושלמית רבנית מיוחסת. אביו, הרב מרדכי הכהן, היה בנו של הרב חנוך חיים הכהן, מלמדני טרנסילבניה ורבו של הרבי מסאטמר, רב יואל טייטלבוים. אימו, רבקה לבית שור, הייתה נכדתו של הרב שמואל יצחק שור, מגדולי הרבנים בגליציה ומחבר ספר שו"ת "מנחת שי". הרב שמואל גדל בחברת סבו (אבי אימו), הרב אברהם יצחק שור, אב בית הדין של קהילת החסידים. למרות שרב שמואל תמיד נשאר חסיד בליבו וחבש כיפה קטיפה שחורה גדולה, ילדותו ונעוריו היו טבועים גם בחותמו של עולם הציוניות הדתית – שילוב שהיה אפשרי בירושלים של אותם הימים יותר מאשר בימינו. הרב שמואל שירת כקצין ברבנות הראשית במלחמת העצמאות, ולאחר מכן עבד עם הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן.

הרב קיבל את סמיכתו הרבנית מהרב הראשי באותה תקופה, יצחק הרצוג, ומונה למזכיר הפועל המזרחי בירושלים בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. במקביל עבד כעיתונאי. אחד מכינוייו ככותב היה "אבידור", שהפך בסופו של דבר לחלק משמו. הוא שימש רבה של כפר שמריהו משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. לאחר מכן ובמשך עשור היה רבה של קהילת עדת שלום עמנואל, בית הכנסת המסורתי ברחובות, לפני שנקרא לחזור לתפקידו בכפר שמריהו. בשלב מסוים הוא יצא בשליחות ולימד ב-Seminario Rabínico Latinoamericano (בית בספר לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בבואנוס איירס). הוא התייחס לזמנו בארגנטינה כאחת התקופות היפות ביותר בחייו: משוחרר מהביקורת של החברה הדתית בישראל על דעותיו העצמאיות. בחו"ל העריכו אותו כולם והוא היה חופשי לומר וללמד ולעשות בדיוק כפי שרצה.

הציבור הישראלי הרחב הכיר אותו הודות לתוכניתו השבועית "בימי שישי", בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית. התוכנית הוקלטה במהלך השבוע ושודרה בליל שבת, ותמיד הסתיימה ב"שבת שלום" (הסימן "המסחרי" שלו). הרב היה אחד הרבנים הראשונים שניסו להושיט יד לחילונים. הוא האמין שאם יהודים צופים בטלוויזיה בשבת, הם צריכים לכל הפחות לקבל קצת "יידישקייט".

לרב שמואל היו שני אחים ידועים גם הם: הרב מנחם הכהן, יבדל"א, רב ההסתדרות וחבר כנסת לשעבר ממפלגת העבודה, וד"ר פנחס פלי ז"ל, שלימד פילוסופיה יהודית וערך ספרים יהודיים. פלי, ובעקבותיו הרב שמואל, היו קרובים לרב אברהם יהושע השל ולמשנתו.

בפעם האחרונה שראיתי את רב שמואל הייתה כשלושה חודשים לפני מותו. ביליתי איתו את השבת בכפר שמריהו. הוא נראה מותש. לאחר שאימו הקשישה נפטרה, הוא הפסיק להתגלח. זקנו המשיך לגדול גם לאחר פטירת אישתו כשנתיים קודם. רגליו נכנעו תחת כובד משקלו. החזן שר ברגש, המקהלה הייתה במיטבה, הספסלים היו מלאים, משקפיו השחורים העבים שאפיינו אותו היה מונחים על ראשו, אבל הוא היה רק הבזק של עצמו. הוא היה לוחמני יותר מהרגיל עם האורחים "הלא צייתניים" של משפחת בת המצווה – ממש כפי שיכול היה להיות לעיתים עם תלמיד סורר. דרשותיו לא היו מוכנות כדבעי, ועברו הימים שבהם היה יכול לאלתר. נכון, עדיין היו רמזים לגדלות, אבל הניצוץ נעלם. אזכור אותו תמיד בגדולתו.