עשה לך רב

שנה י"א, מספר 6

תמוז תשפ"ה

האם מותר לשחות בבריכת שחייה בשבת במחנה רמה יחד אוקראינה?

(אורח חיים של"ט:ב')

שאלה מאת הרב אירנה גריצבסקיה, מנהלת מדרשת שכטר ומחנה רמה יחד אוקראינה:

האם מותר לשחות בבריכת שחייה בשבת במחנה רמה אוקראינה, מקום שיש בו עירוב?

תשובה:

הספר "שמירת שבת כהלכתה" של הרב החרדי הרב יהושע נויבירט (2013-1927) הוא ספר פופלרי מאד בימינו. במהדורה הראשונה של ספרו (תשכ"ה) הוא פסק (י"ג:י'): "אסור לשחות גם בשבת וגם ביום טוב" ובהערה י"ט הוא מפנה לאורח חיים שלט:ב "ולא הבאתי פרטי הדינים מכיוון שהאחורנים סתמו לאיסור…". ובהמשך הספר (ט"ו:כ"ז) כתוב: "אסור לשחות".

במהדורה השנייה (תשל"ט) הוא הוסיף (י"ד:י"ב): "אסור לשחות גם בשבת וגם ביום טוב, ונוהגים גם לא להתרחץ בים או בבריכה, ואף בלי לשחות". ובהמשך הספר (ט"ז:ל"ח)  הוא גם הוסיף שתי מילים: "אסור לשחות בים ובבריכה".

והוא חזר על החומרות האלה במהדורה השלישית (תש"ע) בסעיפים י"ד:י"ב ו-ט"ז:ל"ט.

כלומר, במהדורה הראשונה הוא אסר את השחייה בשבת ויום טוב באופן כללי, אבל במהדורה השנייה והשלישית הוא אסר גם את הרחיצה בים או בבריכה וגם את השחייה בים ובבריכה.

אכן, כך נהוג בימינו אצל הרבה יהודים שומרי מצוות, שאסור לשחות או להתרחץ הן בים הן בבריכה. ברם, אנו נראה להלן שהאיסור על שחייה בבריכה אין לה בסיס הלכתי והיא אף מנוגדת לתלמוד ולגדולי הפוסקים שהם המקורות העיקריים לכל פסיקה הלכתית.

במשנה בביצה ה':ב' (=דף ל"ו ע"ב בדפוסי התלמוד), יש רשימה של דברים שחייבים עליהם משום "שבות" בשבת ויום טוב. "ואלו הן משום שבות… ולא שטין על פני המים״. "שבות" פירושה (על פי שכטר, עמ' 345 — ראו רשימת הספרות בסוף התשובה) דבר שמותר לעשותה בשבת מן התורה, אבל נאסר על ידי חז"ל כדי שישבתו שביתה שלימה, שתהיה השבת יום מנוחה גמור. "לא שטין על פני המים" פירושו שלא שוחים (ראו קידושין כ"ט ע"א ועוד).

ולמה אסורה השחייה? התלמוד שם מסביר (ביצה ל"ו ע"ב) ״גזרה שמא יעשה חבית של שייטין״. השאלה היא מהי "חבית של שייטין"? בעלי התוספות פירשו (שם, ד"ה שמא יעשה) על פי משנה כלים ב':ג': "הטהורין שבכלי חרס… וחבית של שייטין". כלומר, מדובר בכלי חרס "לכן נראה לי שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שאין המים יכולין ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים".

אין ספק בעיני שזהו הפשט של הביטוי הזה וכך פירש "פירוש הגאונים לסדר טהרות" למשנה כלים ב':ג' (מהד' י"נ אפשטיין, ירושלים-תל אביב, תשמ"ב, עמ' 10): "חבית שהיא מוכנת לשחות בה על פני המים". וכך פירש הרב נתן בן יחיאל מרומא במאה העשירית בערוך, ערך "שט" הראשון (הערוך השלם, חלק ח', עמ' 59) את המשנה בכלים: "פירוש, עושין בני אדם חבית כדי ללמ[ו]ד בה לשוט על פני המים…".

אכן, כך פירש מרקוס יאסטרוב במילונו התלמודי בשנת 1903 (עמ' 419, ערך חבית): the swimmer's bottle used for practicing. וכך פירש רפאל פטאי בשנת 1938 (עמ' 48): "כדאי לנו להזכיר כאן מכשיר אחד, שבו השתמשו השוחים במים והוא החבית של שייטין, שאת שימושו עלינו לתאר לנו באופן דומה לשימוש הנודות על ידי השוחים האשורים". כלומר, חבית של שייטין הוא מצוף כמו הנודות של האשורים.

אבל נשאלת השאלה,  כיצד חששו ״שמא יעשה חבית של שייטין״? הרי עשיית חבית של חרס היתה תהליך ארוך ומסובך עם לפחות שבעה שלבים (שבת ע"ד ע"ב עם הסבר אצל בראנד, עמ' קכ"ה-קכ"ו). אם כן, איך חששו שמישהו ירוץ לעשות חבית של שייטין!? אכן, בכל ששה כתבי היד של מסכת ביצה ל"ו ע"ב במאגר של מכון ליברמן גרסו "יעשה", אבל המאירי על המקום (פרובאנס, בסביבות שנת 1300; מהדורת לנגה-שלזינגר, ירושלים, תשכט, עמ' 220) מביא גירסא אחרת: "שמא יתקן חבית של שייטין" וכך גרס הרמב"ם בהלכות שבת כ"ג:ה' "שמא יתקן חבית של שייטין".

ניתן אולי לטעון  שאותה גירסא היא טעות סופר מכיוון שכתוב בסמוך בתלמוד "שמא יתקן כלי שיר". מצד שני, אולי זאת הגירסא הנכונה. כלומר, הם לא חששו שמישהו ירוץ בשבת לעשות חבית של שייטין – זהו תהליך שלוקח שעות ואף ימים. הם חששו שמישהו יתקן חבית של שייטים – שיגוף את פי החבית ויהפוך אותה לחבית שצפה על פני המים בלי לשקוע כפי שפירשו בעלי התוספות.

מצד שני, פירש רש"י – גדול הפרשנים של התלמוד הבבלי – "חבית של שייטין: כלי של גומא [ראו שמות ב':ג'] שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט״. פירוש זה צוטט באופן חפשי אצל המאירי הנ"ל כמאתיים שנה לאחר רש"י וכל הפוסקים שנצטט להלן פירשו על פי רש"י. ברם, במחילה על כבודו, ככל הנראה, אין זה פשוטו של הביטוי. ראשית כל, רש"י בעצמו קבע (עבודה זרה ס' ע"א, ד"ה שוליה): "שכל חביות שבתלמוד, כדים של חרס הן". וכך הציע הרב שמעון בן אברהם המובא אצל הרב צדקיהו הרופא באיטליה במאה השלוש-עשרה: "שמעתי שיש מחלקין בין חבי[ו]ת שלהן שהיו של חרס לחביות שלנו שהן של עץ (שבלי הלקט, הלכות שבת, סימן קט"ז, מהד' בובר, עמ' 90). וכך קבע בימינו יהושע בראנד, בספרו הקלאסי כלי החרס בספרות התלמוד (עמ' קי"ד): "אולם בעיקר היתה מחרס ובסתם 'חבית' הכוונה לחבית של חרס".

המקור התלמודי השני לענייננו נמצא במסכת שבת מ' ע"ב – מ"א ע"א:

אמר רבי זירא:

אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר

[=אני ראיתי את רבי אבהו ששט באמבטיה {בשבת} ולא ידעתי אם עקר או לא עקר].

פשיטא דלא עקר [=זה פשוט שלא עקר]

דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים אפילו עומדת בחצר!

לא קשיא,

הא דלית ליה גידודי הא דאית ליה גידודי.

[=אין זה קשה, זה שאין לו גידודי {אסור}, זה שיש לו גידודי {מותר}].

יש לפחות שני קשיים בקטע הזה: עקר את מה? ומה זה "גידודי"?

הר"ן על הרי"ף במאה הארבע-עשרה (דפוס ווילנא י"ח ע"ב – י"ט ע"א) והרב יוסף קארו במאה השש-עשרה (בית יוסף לאורח חיים של"ט ד"ה ומ"ש רבינו ואפילו בבריכה, בטור השלם, חלק ג', עמ' תקנ"ב) כבר סיכמו את שתי השיטות העיקריות בהבנת הסוגיא.

חלק מן הראשונים סברו שרבי זירא תוהה אם רבי אבהו עקר את רגליו מן הקרקע של האמבטיה כדי לשחות (ראו רש"י על המקום; הרא"ש לשבת פרק ג', סימן ח'), אבל אם יש "גידודי" או כעין כתלים בכל צד זה מותר שאין לגזור שמא יעשה חבית של שייטין.

ראשונים אחרים סברו שרבי זירא תוהה אם רבי אבהו עקר את המים מן האמבטיה (הרי"ף לשבת, דפוס ווילנא י"ח ע"ב – י"ט ע"א; הרמב"ם, הלכות שבת כ"ג:ה'; הרב  יוסף קארו בשלחן ערוך אורח חיים של"ט:ב'), אבל עם יש "גידודי" כעין כתלים בכל צד זה מותר מכיוון שהם מחזירים את המים לאמבטיה.

מכיוון שהפירוש השני והפסק הזה ניתנו על ידי הרי"ף, הרמב"ם, והרב יוסף קארו בשלחן ערוך, הוא הפך לפירוש הדומיננטי.

באשר למילה "גידודי", המילונים של יאסטרוב (עמ' 235) וסוקולוף (עמ' 278) אומרים שפירושו גדות הנהר , bank, embankment, אבל אין זה מתאים לסוגיא הזאת מכיוון שמדובר באמבטיה. ויש אומרים "כעין כותלים בכל צד" (הר"ן על הרי"ף הנ"ל). אבל רש"י פירש "שפה" בשבת מ"א ע"א וכך פירשו גדולי הפוסקים כגון הרמב"ם בהלכות שבת כ"ג:ה':

        אין שטין על פני המים, גזרה שמא יתקן חבית של שייטין.

בריכה שבחצר — מותר לשוט בתוכה שאינו בא לעשות חבית של שייטין, והוא שיהיה לה שפה מוקפת שלא ייעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה ובין הים.

כלומר, המשפט הראשון מבוסס על המשנה והתלמוד במסכת ביצה, ואילו המשפט שני מבוסס על הסוגיא במסכת שבת והרמב"ם הבין ש"גידודי" פירושו שפה שמונעת מן המים להיעקר מן הבריכה.

הטור פסק באורח חיים של"ט:

ולא שטין על פני המים ואפילו בבריכה קטנה שבחצר, ואם יש לו שפה סביב שרי דדמיא לכלי בעלמא [=מותר, שהבריכה דומה לכלי בעלמא ולא לנהר או לים]".

וכך פסק הרב יוסף קארו בשלחן ערוך אורח חיים של"ט:ב':

אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר, מפני שהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר.

ואם יש לה שפה סביב מותר, כיון דאפילו נעקרו המים, השפה מחזרת אותם למקומם, הוי ליה ככלי וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין. 

ומכיוון שהרמ"א שם לא הוסיף שום הגהה יש להניח שגם הוא הסכים.

וכך פסק הרב יחיאל מיכל עפשטיין באריכות בערוך השלחן בסוף המאה התשע-עשרה (אורח חיים של"ט:ד'). הוא מדגיש על פי רש"י בשבת מ' ע"ב למטה (ד"ה ואפילו) שהחשש העיקרי הוא התזת מים ברגליו חוץ לד' אמות. ובבריכה בחצר אין חשש כזה שאפילו אם נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם. 

מכיוון שלכל בריכת שחייה העשויה מבטון בימינו יש ״שפה סביב״, ומכיוון שהבריכה נמצאת בתוך חצר ומכיוון שיש עירוב מסביב לכל המחנה – מותר לשחות בבריכה בשבת על פי התלמוד וגדולי הפוסקים בלי שום חשש.

אם כן, למה הרבה פוסקים בימינו כגון הרב נויבירט טוענים שאסור לשחות בבריכה בשבת?

הבה נעיין בפסיקה של הרב אליעזר מלמד שהיא טיפוסית לאלה שרוצים להחמיר. 

ואף שמעיקר הדין לא אסרו חכמים את השחייה בבריכה שמוקפת בקיר [כך הוא הבין את המילה "גידודי"] שעוצר את המים והיא נמצאת בתוך חצר מגודרת, כי אין לחשוש שיבואו לתקן שם סירה [כך הוא הבין "חבית של שייטין"] או לטלטל את המים מחוץ לעירוב.

מכל מקום, זה היה בזמן שהשחייה לא היתה סוג של בילוי, אלא היו בודדים שהיתה להם בריכה בחצר וצפו בה מעט. אבל כיום שהשחייה הפכה לאחד הבילויים השכיחים בחול, אסור לשחות בבריכה משום עובדין דחול [מעשים של חול].

ועוד, שיש חשש שמא לאחר הרחצה יבואו לסחוט את בגד הים.

ועוד, שאין ראוי לאבד את הזמן הפנוי בשבת בבילויים, אלא צריך להקדישו לתורה.

כלומר, הרב מלמד מודה שלפי עיקר הדין מותר לשחות בבריכה בשבת. ואז הוא מתאמץ למצוא שלוש סיבות לאסור.

באשר לטענה הראשונה, יש הרבה אנשים שאין להם זמן לשחות בחול ויש להם זמן בשבת וזה דווקא מתאים לרוח השבת שאמורה להיות שונה מימות החול (ראו שבת קי"ג ע"א-ע"ב).

באשר לטענה השנייה, אני כבר לא שוחה שנים רבות, אבל כששחיתי בילדותי מאות שעות כל קיץ לעולם לא סחטתי את בגד הים שלי.

ובאשר לטענה האחרונה, אכן זה חשוב ללמוד תורה בשבת, אבל אין זאת אומרת שאין זמן לדברים נוספים. רוב היהודים שומרי המצוות גם קוראים עתונים בשבת (דבר שהוא אסור לדעת הרבה אחרונים – ראו אורח חיים ש"ז, משנה ברורה ס"ק ס"ג ושער הציון ס"ק ע"א) וגם משחקים משחקי קופסא עם ילדיהם — בנוסף על לימוד תורה.

יש פסיקה דומה לחומרא אצל הרב החרדי הרב שמעון איידר.

אכן, יש הרבה פוסקים שאוסרים בריכת שחייה בשבת בימינו מתשע סיבות שונות (כך!) והרב יצחק יוסף כבר סתר את כל טענותיהם אחת אחת בטוב טעם בהערה המשתרעת על שמונה עמודים באותיות קטנות ואין זה המקום לסכם את נימוקיו כאן. וכך פסק הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף, חלק ב', עמ' ז:

ואם יש לבריכה שפה סביב מותר [וראה בהערה]. דכיון שאפילו נעקרו המים, השפה מחזרת אותם למקומם, הוי ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין. ובאופן כזה אין לאסור השחיה מטעם התעמלות בשבת.

ברם, בסוף ההערה בת שמונת העמודים, מסיים הרב יוסף:

ולענין הלכה, אף שצדדנו להקל לרחוץ בבריכה בשבת באיזה אופנים, מכל מקום, למעשה יש להורות שלא לרחוץ בבריכה בשבת, ובפרט בבגד ים, וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א [=הרב עובדיה יוסף].

והדברים תמוהים מאד. הרי הרב יצחק יוסף פסק בגוף הספר כנ"ל שמותר לשחות בבריכה בשבת ואז הוא הוכיח את פסקו בנימוקים מפורטים בהערה המשתרעת על פני שמונה עמודים – ולאחר כל זה הוא כותב בסוף ההערה שיש להורות שלא לרחוץ בבריכה בשבת!?

מעבר לסתירה הפנימית הצורמת, כבר הדגשתי בהרבה מקומות ש"כח דהתירא עדיף" (ברכות ס' ע"א) וכן קבעו חז"ל "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פ"ה ע"ב). יתר על כן, יש פתגם ידוע של חז"ל: "אמר ר' לעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור" (ירושלמי תרומות ה':ט', דף מ"ג ע"ד = ירושלמי חגיגה א':ח', דף     ע"ו ע"ד).

הילדים במחנה רמה יחד אוקראינה סובלים ממלחמה קשה שנכפה עליהם על ידי אויב אכזרי כבר לפני שלוש וחצי שנים. הם מגיעים למחנה רמה כדי לחוות תורת חיים במשך שבועיים וכדי להבריא את הגוף והנפש. האם נאמר להם: "מותר לשחות בבריכה בשבת על פי התלמוד וגדולי הפוסקים — אבל הבה נחמיר סתם בלי שום סיבה!"

בסיכום, חז"ל גזרו נגד שחייה בשבת בים או בנהר במסכת ביצה ״שמא יעשה חבית של שייטין״. מעבר לעובדה שהיום אף אחד לא עושה חבין של שייטין,(1) הגמרא בשבת כבר עשתה חילוק בין שחייה בנהר ושחייה בבריכה עם שפה וכך פסקו גדולי הפוסקים.

ולכן, לפי התלמוד וגדולי הפוסקים, אסור לשחות בים או בנהר בשבת, אבל מותר לשחות בבריכה עם שפה במקום שיש בו עירוב.

דוד גולינקין

ירושלים עיק הקודש

כ"ה בתמוז תשפ״ד & ח"י בתמוז תשפ"ה

הערות

1. כלומר, אפילו בלי ההיתר שראינו לעיל לשחות בבריכה, הגזירה המקורית נגד שחייה בים או בנהר "שמא יעשה חבית של שייטין" לא שייכת ככל הנראה בימינו מכיוון ש"האידנא" [=עכשו] אף אחד לא עושה "חבית של שייטין" מחרס על פי שיטת התוספות או מגומא על פי שיטת רש"י. היום קונים מצופים מקלקר בחנות ומי ששומר שבת לא יקפוץ לחנות לקנות מצופים בשבת; או קונים צמיגים מגומי ומנפחים אותם באוויר ומותר לנפח גלגל של גומי אפילו לדעת ספר שמירת שבת כהלכתה (מהדורה ב', תשל"ט, ט"ז:ח' ו-ל"ד:כ"ד). אכן, לאחר שהרב יצחק קליין נותן את ההסבר התלמודי לאיסור שחייה בשבת, הוא כותב בפשטות: "חשש זה אינו רלוונטי בימינו". למושג ההלכתי "האידנא", ראו מה שכתבתי בספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס"א, עמ' 196-194 והספרות שם.

ספרות

איידר —  Rabbi Shimon Eider, Halachos of Shabbos, Lakewood, New Jersey, 1970 and reprints, section 4, pp. 392-393

בן-יהודה – אליעזר בן-יהודה, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, [ערים שונות], 1908-1959, עמ' 1423, ערך "חבית"

בראנד — יהושע בראנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים, תשי"ג, ערך "חבית", עמ' קי"א-קע"ג

יאסטרוב – Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi…, Philadelphia, 1903 and reprints

יוסף – הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, הלכות שבת, כרך ב', עמ׳ ז'-י"ד באריכות; ובקיצור בחלק רביעי, שבת כרך ה', עמוד פ"ג-פ"ד

מלמד —  הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, שבת, חלק א', מהדורה שנייה, י"ד:ט', עמ' 313 והערה 7

נויבירט – הרב יהושע נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, ירושלים, מהד' א', תשכ"ה; מהד' ב', תשל"ט; מהד' ג', תש"ע

סוקולוף – Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan and Baltimore, 2002

פטאי — רפאל פטאי, הספנות העברית, ירושלים, 1938

קליין – Rabbi Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, New York, 1979, p. 89

שכטר — יוסף שכטר, אוצר התלמוד, תל אביב, תשכ"ג

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ' דוד גולינקין