מסיפור החיים הנפרש בדרכו האחרונה, ומדברי המשפחה המתגודדת סביב הקבר, עולה לא רק כאב נורא אלא גם אור גדול. רשמים מהר הרצל.

לוויות יהודיות, קל וחומר לוויות של חיילי צה"ל באשר הם, הינן בבחינת שיעור כיצד לחיות. המלווים מאזינים להספדים ולומדים עוד ועוד על תורת החיים של הנפטר ושל משפחתו. שומעים כיצד משתקפת נשמת ההרוג במראות הנפש של כל אחד ואחת מן היקרים לו או לה. מראות הנפש מספרות על קשרי חיים שנטוו.

קהל עצום בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שמש של תמוז קופחת על הראשים. עיר של צעירים שנתנו את נפשם על קיומנו בארץ. ומתכנסים: צעירים וזקנים, חיילים ואזרחים, יהודים בני כל ה"מגזרים" בשפת התקשורת – חרדים וחילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, קונסרבטיבים ורפורמים. ואני בליבי תוהה מי "גזר" אותנו למגזר ומעדיפה את השפה המסורתית יותר, המגדירה אותנו כשבטים.

בינות הקברים המטופחים – כל קבר גינה צבעונית בפני עצמה – מילות התפילות מפלחות את הבכי החנוק הבוקע בכל פעם מפינה אחרת של המרחב הצפוף. כל מילה ונוכחותה מחלחלת פנימה מלב אל לבבות.

שיעורו האחרון בחיים, מורשתו של אדם – נמסרת בתמציתיות בהלווייתו, דרך יקיריו, בפרידתו מהם. בישראל, לאו דווקא המנהיגים אלא העם מנכיח את תורת החיים שלו בלוויות, אולי עוד יותר מאשר בדרשות של שמחות. על כך כבר כתב קהלת " טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה."

בלוויה בה נכחתי ראיתי כיצד ערכי ההורים משתקפים בחיי ילדים, נכדים ונינים. נפעמתי מן האופן בו הורים בדורנו במדינת ישראל מחנכים לכך שהצמצום העצמי והענווה הם תנאי לעשייה חברתית וחלוציות, שהאדם הוא העיקר ולא התארים, הכסף, או הייחוס המשפחתי. שתארים, ובכללם קצונה בצבא, ללא מהות אנושית בעלת עומק, הם כקליפת השום.

בלוויה בה נכחתי התייצבו ליד קברו של אדם צעיר ארבעה דורות של משפחה שורשית אחת, שיש בה קיבוץ גלויות ומיזוג תרבויות שאיננו משקף "טמיעה" אלא הפריה הדדית, כזו שיש בה מאבק עיקש רב דורי ושקט על היאחזות בארץ הזו, מאבק שהוא לרוב רווי שמחה ולעתים גם כואב.

למדתי על גבורת האם האוהבת הזועקת "מי יתן מותי תחתיך" ועם זאת מבקשת מא-לוהים את הכוח לשמוח במה שיש ובמה שהיה ולא לבכות על מה שיכול היה להיות ואיננו. ושמעתי היטב את פנייתה לקהל הנוכחים בלוויה להמשיך ולבקר, לפקוד את הבית בו איבדה משפחה יקרה בחטף את בנה היקר בדמי ימיו ומבקשת לכנס את החברים והידידים לאורך שנים, לא רק בימות האבל.

חכמינו אמרו שלא לנחם אדם בשעה שמתו מונח לפניו; אך נוכחות של הקהילה המצומצמת והרחבה ב"בית" שאהוב ליבו נפקד ממנו, יש בה קורטוב של נחמה. זו תזכורת טובה לכולנו שמצוות ניחום האבלים של אותם חיילים בודדים, ילידי התפוצות, שהתנדבו לצה"ל ואשר אותם חלקנו ליווה השבוע לא תמה עם ההליכה אחר ארונם בדרכם האחרונה, אלא ממשיכה לאורך החיים בעמידה בקשר עם המשפחות השכולות. זה המעט שאנו יכולים לתת למען אלו שהקריבו למען בטחון חיינו את היקר מכל.

בלוויה למדתי על עוצמות גדולות של אהבה שהיתה אצורה.

בלבבו של אדם צעיר לאבא, לאמא, לסבים לסבתות, לחברים, אחים ואחיות ולאהובה-ארוסה שנותרה: על בחור ובחורה צעירים שכבילוי משותף, בשונה מן המוסכמות של דורם, קובעים עתים ללמוד ביחד, למידה "לשמה". ועל הפסוק ששנה רבי ישמעאל במסכת אבות (ג':י"ב), שאף הוא מת בארץ ישראל על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות שנטבחו על ידי הרומאים: "הוי מקבל את כל האדם בשמחה."

תפילתי עם צאתי מן הלוויה היתה שנלמד כולנו, לקבל את כל האדם בשמחה, גם לכשישוב השקט למקומותינו ולא רק בעתות מלחמה, שנפקוד את בתי המשפחות בבואנו ונתכנס אתן לא רק באבל אלא גם בעתות שמחה.

הלוויה בה נכחתי הייתה של סג"מ יובל הימן הי"ד מאפרת שנהרג שעה שמנע פיגוע רצחני דרך מנהרות האויב ליד קיבוץ ניר- עם. עם אמו זהרה אני עובדת, אך אותו לא זכיתי להכיר אלא לאחר מותו, בעת הלוויה. יהי זכרו ברוך, יהי זכרם של כל חללי צה"ל ברוך ותהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים.

המאמר פורסם בחדשות NRG, ביום שישי, 25/7/14