ד”ר עינת רמון

במקרא אנו פוגשים חוקים שונים הנוגעים לחיי הקהילה כמו הדאגה ליתום, לגר ולאלמנה. האם חדרו חוקים אלו אל חיי הדמויות המקראיות או שנותרו ברמה התיאורטית? אילו נורמות התנהגות מסיפור מגילת רות אנו יכולים לקחת לחיי הקהילה והמשפחה של היום, או בבואנו לשדך בין גבר לאישה? ד"ר עינת רמון דנה עם דב אלבוים על ביטויים המעשי של חוקי התנ"ך במגילת רות.

בפרשת עקב, ארץ ישראל ניתנת כמתנה ברוכה לעם ישראל השב לארצו, אך ברכותיה מותנות בשמירת הברית בין אלוהי ישראל לעם ישראל. הזיקה שטווה התנ"ך בין ארץ ישראל לבין היהדות והאמונה באל היא מרתקת, אך מה משמעותה עבורנו במדינת ישראל בראשית המאה העשרים ואחת?

איך עובר הזיכרון ההיסטורי של החורבן מדור לדור? לקראת תשעה באב, ד"ר עינת רמון, מרצה בכירה למחשבת ישראל ומייסדת תוכנית "מרפא" לליווי רוחני, בוחנת את חייו האישיים של הפילוסוף הסוציאליסטי-ציוני משה הס. מהם היא למדה כי ההתמודדות עם החורבן והתקווה לגאולה מוטמעת בתוך המשפחה היהודית באמצעות חינוך הילדים.

אחד ההיבטים המרתקים והמשמחים בקריאה הפמיניסטית בתנ"ך הוא התובנות החדשות והחיוביות הצומחות ממחקר זה. אחת מהן נוגעת לחייהן ולקולן של נשים המתוארות בספר הספרים, וליתר דיוק, לרות ולנעמי. מיוחד לשבועות.

מהי החוויה הרוחנית של אדם עם מגבלה גופנית כלשהי? למה עליה לשאוף? מה עלינו לדעת בנוגע לאדם עם מגבלה גופנית "רשמית" – נכות, מחלה כרונית, מבנה גוף שאינו תואם את התפיסה החד מימדית של איך ראוי לו לגוף האדם להיראות (השמנה, רזון, גובה)? עקרות ועוד? כיצד גם אלו שגופם לכאורה "נורמטיבי" תופסים את הגוף כחריג?

בפרוס על העם היהודי בישראל ובתפוצות ערב יום הכיפורים, מסתופף לתפילת כל נדרי בבית הכנסת המון העם, ובתוכו גם כאלו שאינם "מתפללים קבועים" במהלך השנה. רבים מנתחים את התופעה בכלים של תהליכים חברתיים: יש המגיעים מתוך התרפקות על מסורת של הורים ויש המבקשים רק בערב זה שיח עם המסורת או מפגש עם בורא עולם.

הדברים היחידים הברורים בחג הפורים מצווים עלינו בסוף מגילת אסתר: עלינו לקרוא את המגילה, לערוך סעודה ולתת בחג זה מתנות לאביונים. המצווה 'מתנות לאביונים' אין עניינה הסדרת מערכת מנהלית של צדק חברתי. כן, העם היהודי מצוּוה לשלם מיסים ועל כך אנו מקבלים תזכורת לתשלום מחצית השקל ב'שבת שקלים' שלפני ראש חודש אדר.

בחנוכה תרנ"ח, 1897, סמוך למועד הקונגרס הציוני הראשון כתב בנימין זאב הרצל את מאמרו "המנורה" בו הוא מדמה עצמו לשמש המדליק ומעורר את העם היהודי על קבוצותיו השונות. מחקרים אחרונים עליו ועל משפחתו חושפים את הקשר בין היהדות והציונות שעמד ביסוד הגותו הציונית.

קהל עצום בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שמש של תמוז קופחת על הראשים. עיר של צעירים שנתנו את נפשם על קיומנו בארץ. ומתכנסים: צעירים וזקנים, חיילים ואזרחים, יהודים בני כל ה"מגזרים" בשפת התקשורת - חרדים וחילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, קונסרבטיבים ורפורמים. ואני בליבי תוהה מי "גזר" אותנו למגזר ומעדיפה את השפה המסורתית יותר, המגדירה אותנו כשבטים.

זמנים אלו בהם תודעת הפילוג בקרב עם ישראל מנשבת מעל כלי התקשורת (פחות מכך בשוק או ברחוב) משיב אותנו הזכרון ההיסטורי אל ימיה הראשונים של הציונות. סוללי דרכה של הציונות החילונית ראו בה מסגרת מקרבת, מאחדת ויוצרת שפה משותפת לכלל עם ישראל, על זרמיו ועדותיו השונות.

אם נעצור רגע ונגלגל את זכרונוננו, אם ננסה לשאול את עצמנו: מה בסיפור החיים האישי של כל אחד מאתנו עיצב את הזהות שלנו כיהודים, מה עודד אותנו להמשיך דרך חיים של אבותינו ואמותינו, של סבינו וסבותינו, ובמקרים נדירים להצטרף, מתוך רצון אל דרך חיים לאומית ודתית, של אבות ואמהות קדמונים של העם היהודי...

שנו חכמינו: "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו (משנה יומא ח':ט')." אך מהי כפרה על אידיאולוגיה שלא השיגה את אשר שאפה להשיג? כיצד מכפרת השקפת העולם על טעויותיה, כיצד מתכפר לה? דורנו, הדור שנולד לאחר השואה ותקומת מדינת ישראל בישראל ובעולם, היה הדור שקיווה להביא דרך הפמיניזם אל העולם היהודי יתר כבוד הדדי וקירבה בין גברים ונשים, האם הצלחנו במשימה זו?

יהודים ויהודיות בני ובנות המאה התשע עשרה והמאה העשרים ברחבי העולם אשר הפכו לציונים נלהבים העידו כמעט כולם עדות אחת שנשמעה פעם אחר פעם בקולות שונים:הציונות הייתה עבורם קודם כל גאולה אישית, קיומית, הזדמנות חד פעמית לתת לחייהם משמעות.

יום האם הישראלי, ל' בשבט הוא יום השנה למותה של הנריאטה סאלד "אם" התנועה הציונית. תאריך זה מאפשר בחינה מחדש כיצד ניתן לתת לאימהות מקום נכבד בזיכרון הדתי של העם היהודי. כבכל תרבות גם ביהדות קיים מתח בין הערכת האמהוּת כתפקיד רוחני מרכזי של האשה היהודיה, ובין יחס מבטל לתפקיד זה במודע או שלא במודע.

הקיץ הארוך בישראל, מפגיש אותנו עם נופיה של ארץ ישראל ואילו הצומות המשובצים בו בלוח השנה העברי, י"ז בתמוז וט' באב, מתמקדים בקשר ההיסטורי- המיתולוגי של ארץ ישראל בזיכרון היהודי. קשר זה קשור בזיכרון חורבן המקדש, המסמל את הרס הריבונות היהודית בימי קדם.

ימים אלו, ימים של משבר מנהיגות ומשבר אמון במנהיגים, מכוונים אותנו אל השאלה מהן תכונות המנהיג. בתפילת מנחה של יום הכיפורים, שעות ספורות לפני תומו של היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, קוראים היהודים בספר יונה. את יום הכיפורים מבקשת המסורת היהודית לסיים עם הסיפור האוניברסלי של הנביא- המנהיג שהגיב להידרשותו לנבואה כך:
"ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה.'"

מפגשו של חקר ההלכה עם שיטת החקירה הנובעת מן הביקורת הפמיניסטית על החברה הניב, בעשורים האחרונים, בחינה מחודשת של 'הדקדוק הפנימי' של האפליות נגד נשים אשר נהגו בהלכה היהודית הקדומה ואשר נוהגות כיום מתוקף היותה יסוד ההלכה בת זמננו. במאמר זה אסקור בקצרה גישותיהם של החוקרים הפמיניסטים הקוראים כולם את מקורות חז”ל מבעד לעדשת המודעות ליחסי הכוח הלא מאוזנים בין גברים ונשים.