פרשת ויצא פותחת בתיאור יציאתו – או שמא מנוסתו – של יעקב מכנען, לעבר חרן. עוד בטרם יציאתו מכנען הוא חולם חלום:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. (בראשית כח, יב-יג)

במרכזו של החלום ניצב סולם. ‘סולם’ היא מילה יחידאית במקרא ואין לדעת איך בדיוק היה נראה סולם זה, אך תפקידו ברור לגמרי מפשט הכתובים: הוא מחבר בין הארץ לשמיים, בין האנושי לאלוהי, בין יעקב השוכב על הארץ ובין: ‘והנה ה’ נצב עליו’. לסולם שני פנים: מצד אחד הוא מייצג שני קצוות מנוגדים, ומצד שני יש בו את הפוטנציאל ליצור חיבור בין שני הניגודים הללו. בחלומו של יעקב אלו הם המלאכים העולים ויורדים בסולם שמאפשרים את החיבור שבין שמיים וארץ.

רבים מן המפרשים תהו על הביטוי “עולים ויורדים”. אם המלאכים הם שוכני שמיים עליהם תחילה לרדת ורק אחר כך לעלות. התרגום הארמי לתורה המכונה ‘תרגום ירושלמי’ מרחיב את לשון הפסוק ומתייחס בדבריו לשאלה זו, וכך הוא אומר:

וַחֲלָם וְהָא סוּלְמָא קְבוּעַ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא וְהָא תְּרֵין מַלְאָכַיָא דַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאִטְרְדוּ מִן מְחִיצַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְגַלְיָין מַסְטִירִין דְמָרֵי עַלְמָא וַהֲווֹ מַטְרִידִין וְאָזְלִין עַד זְמַן דְנָפַק יַעֲקֹב מִבֵּית אָבוֹי וְהִינוּן לָוָון יָתֵיהּ בְּחִיסְדָא עַד בֵּית אֵל וּבְהַהוּא יוֹמָא סַלְקִין לִשְׁמֵי מְרוֹמָא עָנִין וְאָמְרִין אִיתוּן חָמוֹן יַעֲקֹב חֲסִידָא דְאִיקוּנִין דִי לֵיהּ קְבִיעָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא דַהֲוֵיתוּן מִתְחַמְדִין לְמֶחֱמֵי ָתֵיהּ בְּכֵן שְׁאַר מַלְאָכַיָא קַדִישַׁיָא דַה’ נַחֲתִין לְמִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ

ובתרגום לעברית:

ויחלום והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה שני המלאכים שהלכו לסדום וגורשו ממחיצתם מפני שגלו סודות אדון העולם והיו גולים והולכים עד שיצא יעקב מבית אביו והם לוו אותו בחסד עד בית אל, וביום ההוא עלו לשמי מרום ענו ואמרו בואו וראו יעקב החסיד שדמותו קבועה בכסא הכבוד שחפצתם לראות אותו, אז ירדו שאר המלאכים הקדושים של ה’ להביט בו.

התרגום מספר לנו שאותם מלאכים שהלכו לסדום בימי אברהם והיו ‘גולים והולכים’ עד שיצא יעקב מבית אביו והם ליוו אותו עד בית אל. המלאכים הללו עולים בסולם ומספרים לחבריהם שהנה יש להם הזדמנות לראות את יעקב אבינו. מדוע דווקא יעקב? משום שדמותו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד השמיימי. המלאכים המכירים את יעקב מן ההעתק השמיימי של דיוקנו חפצים לראות את האיש עצמו, את המקור האנושי. מכאן אנחנו למדים על מעמדו המיוחד של יעקב במסורות הללו, המתבטא בדברי התרגום ביחס של הערצה של המלאכים כלפיו.

אולם, לא בכל המקורות ההרמוניה הזאת נשמרת. נתבונן בדברי התלמוד הבבלי במסכת חולין:

תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה, מיד – והנה ה’ נצב עליו (בבלי חולין, דף צא ע”ב )

גם כאן המלאכים עולים ויורדים בסולם כדי לצפות בדיוקן הכפול של יעקב – הארצי והשמיימי, או אם תרצו המקור וההעתק, אולם כאן המלאכים מבקשים לפגוע ביעקב. ומסביר רש”י: “מחמת קנאה”. אפשר שהקרבה האינטימית בין האל ובין יעקב מעוררת את קנאת המלאכים, מכל מקום, ניכר כאן מתח גלוי בין יעקב ובין המלאכים.

אסיים את הדברים עם שתי יצירות אמנות המתקשרות לנושא זה, משתי הגדות מאוירות לפסח שנוצרו בקטלוניה שבספרד במאה ה- 14. האחת היא הגדת הזהב, והשנייה, קרובת משפחה, הגדת האחות להגדת הזהב, המכונה כך בגלל הדמיון שלה להגדת הזהב המפורסמת.

בשתי היצירות יעקב שוכב בפינה השמאלית התחתונה ושלושה מלאכים נמצאים סביבו. מלאך רביעי מטפס במעלה הסולם, המתוח מגופו של יעקב לעבר הפינה הימנית העליונה של התיאור. האלמנט המרתק והאניגמטי ביותר בשתי היצירות הוא זה שנמצא בקצה העליון של הסולם: פרצוף אדם בהגדת הזהב ושני פרצופים בהגדת האחות.

לא ניתן להבין יצירות אלו מבלי להתבונן ביצירה הנוצרית בת התקופה בה מופיע בתיאורי סולם יעקב דיוקן האל בראש הסולם. הצעה זו איננה אפשרית לשתי היצירות שלפנינו שכן האמנות היהודית נמנעת בעקביות מתיאור האל בדמות אדם, אך יתכן שאלו הם מלאכים, המחליפים לעתים את דיוקן האל ביצירות היהודיות. במקרה שלפנינו אני מבקשת להציע כי הפנים המוצגים בראש הסולם אינם מלאכים כי אם דיוקנו של יעקב, המהדהד את הדמות השוכבת בתחתית הסולם, וכן את המקור התלמודי שהזכרנו קודם לכן לפיו המלאכים: ‘עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה’.