הפרק האחרון של פרשת שמיני, שהוא למעשה אמצע התורה כולה, מוקדש כולו לנושא אחד: בעלי החיים.

ליתר דיוק: חלוקת החיות לטמאות ולטהורות, אילו חיות מותר לאכול ואילו חיות אסור.

בפירוט רב מונה התורה את הסימנים של כל חיה, ביבשה במים ובאוויר: האם היא מעלה גרה או מפריסה פרסה או שוסעת שסע, האם יש לה סנפיר וקשקשת, כמה רגלים יש לה והאם היא קופצת או מעופפת.

האיסור לאכול חזיר או שרימפס הוא כנראה אחד המזוהים ביותר עם היהדות, ומן הסתם עורר תמיהה בקרב העמים השכנים כבר בתקופת חז”ל: למה לא לאכול את בעלי החיים האלה? מה זה משנה אם לדג יש קשקשים או לא?

נראה שהשאלה הזו הטרידה גם את חכמינו, שכן במדרשים על פרשת שמיני אפשר למצוא לפחות שלוש תשובות שונות לשאלה: מפני מה נאסר עלינו לאכול מאכלים מסוימים?

במדרש ויקרא רבה מובאים שני משלים, בזה אחר זה.

הראשון, בשם ר’ שמעון בר יוחאי, מספר על אדם אחד ש”יצא לגורן וכלבו וחמורו עמו, הטעין לחמורו חמש סאין ולכלבו שתים. והיה אותו הכלב מלחית (כלומר, מתנשם בכבדות). העביר ממנו אחת והיה מלחית, שתיהן והיה מלחית. אמר לו: מטען אין אתה נושא, ואתה מלחית! כך אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמדו ופרקום על ישראל”.

המשל הזה מובא אמנם בהקשר של מאכלות אסורים אך הוא עוסק במצוות באופן כללי, וליתר דיוק – בעול המצוות. הכלב במשל מייצג את הגויים, החמור את ישראל. מצד אחד, זה נראה לא הוגן: בעל הגורן מעמיס משקל כבד על החמור ומשקל מועט על הכלב, והכלב אינו מצליח לשאת אפילו את המעט המוטל עליו. לא זו בלבד – אפילו ללא משא כלל הוא מתקשה לתפקד. מצד שני, כלב אינו חיית משא, ואולי לא נכון בכלל לצפות ממנו לעמוד בנטל הזה. המסר של המשל רואה במצוות, ובכלל זה הגבלות האכילה, עול שלא כל אחד יכול לשאת.

לעם ישראל יש יכולת לקחת על עצמו את עול המצוות, לגויים פשוט אין יכולת כזו.

המשל השני נמסר מפי ר’ תנחום בר חנילאי: “לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים אמר לו דבר פלוני ודבר פלוני לא יאכל, וזה שאין בו כדי לחיים אמר להם כל שמבקש תנו לו. כך אומות העולם, שאינן לחיי העולם הבא, כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט), אבל ישראל שהן לחיי העולם הבא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (ויקרא יא).

משל זה מציע הסבר אחר לחוסר השוויון: הגבלות האכילה נועדו לטובתנו, כמו הוראות של רופא שנועדו לשמור על בריאותו של החולה. מה שנראה כיתרון של הגויים – להם מותר לאכול כל דבר – אינו אלא חסרון, שכן היעדר ההגבלות מעיד על מצבו הסופני של החולה, אין טעם לעזור לו.

ויש גם הסבר שלישי, שמציע כיוון אחר לגמרי, והוא מופיע  במדרש תנחומא:

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ (שמו”ב כב), כי כל דרכיו של הקב”ה תמימות הן, וכי מה איכפת להקב”ה בין שוחט בהמה ואוכל אותה לנוחר בהמה ואוכל אותה … או מה איכפת לו בין אוכל טמאות לאוכל טהורות … לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר: אִמְרַת ה’ צְרוּפָה (שם).

לפי המדרש הזה, איסורי האכילה נועדו לצרוף, לבחון ולזקק את הבריות. לקב”ה לא באמת משנה אם נאכל חיה כזאת או אחרת. ההגבלה לא נועדה כדי לשמור על בריאותנו. עצם האיסור, הצבת הגבולות, זו המטרה.

המצוות, מערכת החוקים היהודית, הן אמצעי ולא מטרה כשלעצמה. אנחנו לא נמנעים מאכילת חזיר כי זה מזיק או לא בריא, אלא כי אנחנו יהודים. זהו חלק מההגדרה העצמית שלנו. אנחנו בוחרים לקבל על עצמנו את עול המצוות מתוך אמונה שזהו דבר האל, ולא מתוך מחשבה שאנחנו טובים יותר מעמים אחרים או שהמצוות מועילות לנו.