-אנחנו רגילים במקרא לפגוש הרבה את עולם החוק במובן של הקהילה. לדאוג לחלשים, לדאוג לאלמנה, לדאוג יתום, לגר וכן הלאה. עינת, האם החוקים האלה חדרו גם לתוך החיים או שזה נשאר במקרא רק ברמה התיאורטית?

-כמובן שחדרו לתוך החיים. קודם כול, כל סיפורי האבות, אפילו שזה לפני מתן תורה, מתארים חיים ברוח החוקים האלה. במגילת רות הדבר הזה מתבטא בצורה הטהורה ביותר, היפה ביותר, המשמחת ביותר. ובאמת, לדעתי, נותן איזון לכל אותם סיפורים במקרא שמתארים מצבים יותר פרגמאטיים, יותר טרגיים, יותר מורכבים. במגילת רות יש בה איזו שלמות כזאת מבחינה סיפורית שמתארת איך קהילה מקפידה על לקט שכחה ופאה, על ייבום, על דאגה לאנשים שונים במצב של אלמנות, במצב של גיור, מה זה גיור. בעצם הרבה מהחוקים מתגבשים ומשתקפים בתוך המגילה הזאת, ואולי לכן באמת חז"ל החליטו לקרוא אותה בחג השבועות, שזה חג מתן תורה.

-באמת הסיפור של מגילת רות מפגיש אותנו עם השאלות הכי קשות של קהילה. למשל, איך שהמגילה מתחילה, שיש אנשים שסובלים מרעב, הם במצוקה כלכלית ומחליטים לעזוב את הקהילה, להגר לקהילה ממש נוכרית ואפילו, אפשר לומר, להתבולל בקרב העמים.

-אמת, אמת. ואחרי זה לחוות יתמות, זאת אומרת, אלמנות, שכול, כל המוות הזה שמתרחש שם על הגברים, ונותרות שלוש נשים, אחת עוזבת, שתיים נשארות ביחד.

-נעמי, רות ועורפה. עורפה עוזבת ורות דבקה בחמותה, בנעמי. "אל אשר תלכי, אלך, באשר תמותי…" "שם אקבר."

-והאמת שזה באמת שיקוף של גיור. זאת אומרת, ההתחייבות של רות להצטרף לקהילה של נעמי היא דבר בלתי צפוי, מאוד מפתיע ויחד עם זה מאוד מוחלט, מאוד החלטי, והיא הולכת אחריה לארץ לא נודעת. היא לא יודעת איך יקבלו אותן שם, אבל יש לה מספיק אמון.

-ואיך הם מקבלים אותה? הרי היא באה ממואב, עם, שהמקרא אומר "לא יבוא בקהל ה'." זאת אומרת הם "פרסונה נון גרטה" בקרב בני ישראל. יש פה התנגשות.

-הרבה פלפול של חז"ל יש על הנושא הזה.

-אבל זה פלפול.

-זה לא פלפול כי זה גם חוק. אבל אני כן רוצה לומר שברמה הקהילתית רואים שהיא באה להצטרף. היא לא באה בשביל לקבל משהו, היא באה בשביל לתת. בדיוק גם יש פה עוד איזשהו היבט של החוקים שבמקום לשון הרע ורכילות מרושעת וכל מיני סיפורים, יש פה אמירה מקבלת, שמחה, בואו נאמר בשפת העם, מפרגנת, כן?

-ראיית הטוב.

-ראיית הטוב לגמרי, לחלוטין.

-אבל תגידי, איך את קוראת את ה… אני אומר את זה עדין, סרסור שעושה נעמי לרות? היא שולחת אותה בלילה אל הגורן, למרגלותיו של בועז. זה לא נשמע כל כך פמיניסטי.

-זה לא סרסור אלא פרגון. הנה זה בדיוק, ערבות הדדית.

-את היית מפרגנת כך לכלתך?

-תשמע, ידוע שהיא אמורה להתחתן. בשביל מה היא באה לשם? הן יחיו שם שתי אלמנות בתוך בית לחם? היא צעירה. נעמי מראש אומרת אני כבר לא יכולה ללדת יותר ילדים. אבל רות בהחלט בגיל שהיא יכולה עוד להתחתן, והיא עוזרת לה.

-אז זה לא סרסור, זה שידוך, את אומרת.

-יפה. שידוך חכם, שידוך שמבין את הדינאמיקה המאוד מאוד עדינה בין גבר ואישה, בין אדם יחיד וקהילה, בין מישהי שבאה זרה זה מכבר, שמתחברת. כל רמות החיבורים יפהפיות, שלמעשה למענן קיים החוק המקראי, קיימת ההלכה וכו'.

-איזה לימוד אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור המופלא הזה לגבי חיינו היום, כאן ועכשיו?

-על שידוך, על יחסי איש ואישה, על איך משדכים, על איך משתדכים, על איך שומרים על קשר בתוך קהילה, בתוך משפחה בין-דורית ואיך קהילה רואה את הטוב שבאדם ומחזקת את הטוב הזה.