מנהג מקובל במקומותינו לקרוא את מגילת שיר השירים בפסח. יש הנוהגים לקרוא אותה בלילה, לאחר סיום ההגדה, ויש הנוהגים לקרוא אותה בבית הכנסת בשבת חול המועד. האוירה האביבית של הפריחה והלבלוב המתוארת בשיר השירים, קושרת באופן טבעי בין המגילה לבין חג הפסח. עיון במקורות חז”ל יכול ללמדנו כי הקשר בין שיר השירים לבין סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף הוא קדום ועמוק הרבה יותר.
לפי המסופר בתיאור יציאת מצרים פרעה אמנם שילח את ישראל מארצו, אולם כעבור זמן קצר התחרט. הוא ראה שבני ישראל פנו לכיוון המדבר וסבר שטעו בדרך: “נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר” (שמ’ יד:ג). הוא אסר את רכבו ועם צבא גדול רדף אחרי בני ישראל. המצרים השיגו את ישראל כשהם חונים על ים סוף.

ישראל על הים: משל היונה, הנץ והנחש

רגע דרמטי זה מתואר באמצעות משל במדרש שיר השירים רבה (ב, יד סימן ב):

“יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה” (שיה”ש ב:יד)… תני דבי ר’ ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן. ונכנסה לפנים, ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחורה, לא היתה יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים. לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב. מה עשו? “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'” (שמ’ יד:י) מיד “וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא” (שם ל).

במשל התַּנָּאי מתוארת יונה שנמלטה מפני נץ. ציפור הטרף חגה סביבה בשמים ואינה מאפשרת לה להתעופף ולברוח. היונה מנסה להסתתר מפניה ולמצוא מחסה בנקיק סלע, אולם שם היא נקלעת לסכנה אחרת – נחש מאיים. דומה שהיא נתונה במצב ממנו אין מוצא. הנץ חולש על השמים, והנחש אורב בארץ. אין מנוס מכאן ומכאן. יחסי הכוחות בלתי מאוזנים: שתי חיות טורפות מול ציפור אחת צמחונית. ברגע זה אנחנו, קוראי המדרש, בטוחים שהעניין הוכרע, והיונה תיפול טרף לציפורניו של הנץ או שתמצא את מותה במלתעות הנחש. והנה ההצלה מתגלה לקורא ממקור בלתי צפוי: היונה צווחת ומטפחת בכנפיה, ובעל השובך שומע את זעקתה ומגיע. הישועה באה בדמותו של אדם היכול להטיל את אימתו על בעלי החיים. הנץ והנחש מגלים להפתעתם שיונה זו איננה יונת בר אלא יונה מבויתת השייכת לבעליה. הוא נחלץ לעזרתה, הסכנה נעלמת, והיונה ניצלה.

יופיים של משלי חז”ל שהם מאירים בפנינו את סיפורי המקרא המוכרים באור חדש ומרענן. משל זה ממחיש את הסכנה שאליה נקלעו בני ישראל: הם נסים על נפשם מפני המצרים[1] ובורחים למדבר אך נקלעים לסכנה חדשה שלא צפו: ים סוף סוגר עליהם. בעל המשל מתמקד ברגעים אלה ומציג את המצב כחסר סיכוי: “וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם” (שם ט). דומה שהסכנות מקיפות אותם מכל צד, הן מן הים והן מן היבשה. בני ישראל מבינים שאינם יכולים להימלט. הם מתמלאים פחד ואימה וצועקים אל ה’. המצרים בטוחים שישראל יפלו טרף קל בידיהם, כי “סגר עליהם המדבר”, אך הנה מגיעה ההצלה מכיוון שלא ציפו לו: “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה’… וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרַיִם” (שם י-ל). הקב”ה גובר בנקל על צבא מצרים, סוסיו, מרכבותיו ושלישיו. ההפתעה של המצרים היא לא רק מעצם הופעתו של הקב”ה מחוץ לגבולות מצרים אלא מיכולתו לסלול נתיב הצלה בלתי צפוי לחלוטין: לבקוע את ים סוף. באותה עת מתברר למצרים שבני ישראל הם עם מיוחד. כשהם משמיעים קול צעקה, ה’ שומע ובא להושיעם. וכשם שברור שהאדם יכול לגבור על בעלי החיים, כן מתברר הפער בין הקב”ה לבין המצרים והים. הקב”ה חולש על כל ברואיו ועל כל מעשי ידיו, ולכן רק ממנו יכולה להגיע ההצלה המלאה לבני ישראל.

המשל עוסק לא רק בסיפור קריעת ים סוף אלא נושא ככל הנראה גם מסר אקטואלי לבני דורם של התנאים. האויבים צרים מכל צד, ולעתים נדמה שאין מוצא. המסר של בעל המשל הוא שעם ישראל צריך לזכור בעִתות מצוקה שאם רק יזעק לעזרה, הקב”ה ישמע, יבוא ויושיע. ההשוואה של עם ישראל ליונת בית איננה מקרית. בעל המשל מבקש להדגיש שכוחם של ישראל איננו ביכולתם הצבאית. לדעתו, גם בריחתם של מורדים למערות ולנקיקי הסלע נועדה לכישלון. עמדתו היא שההצלה האמיתית תבוא מידי הקב”ה: “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן” (יד:יד), וכל שנותר לישראל הוא להתפלל ולזעוק לקב”ה.

שיר השירים כמתאר אירועים היסטוריים

המשל שלפנינו מאיר את קריעת ים סוף באמצעות פסוק משיר השירים. נראה שמקור ההשראה של בעל המשל היה תמונת היונה ההומה בין חגוי הסלע. המילים “הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ” הן הזעקה של ישראל על הים “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה”. אולם מדוע נמשך בעל המשל לפסוק משיר השירים דווקא? האם יש קשר בין פסוקי המגילה לקריעת ים סוף?

לכאורה ניתן לפתור שאלה זו בפשטות. ידוע ששיר השירים נתפרש כאלגוריה למערכת היחסים שבין ישראל לקב”ה. על כן היונה היא הרעיה האהובה, עם ישראל, ואילו הדוד הוא הקב”ה. אולם מתברר שהתשובה לשאלה זו מורכבת יותר. במדרש שיר השירים רבה א, ב סימן א מובאת מחלוקת עקרונית על אופן הפרשנות של שיר השירים:

“יִשָּקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ” (א:ב) איכן נאמרה?

ר’ חנינא בר פפא אמר בים נאמרה המד”א [שנאמר] “לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה”…

ר’ יוחנן אמר בסיני נאמרה שנאמר “יִשָּקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”.

ר’ מאיר אומר באהל מועד נאמרה ומיתי לה מן הדא קריא [ומביא ראיה ממקרא זה] “עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן”…

רבנין אמר בבית העולמים נאמרה ומיתון לה רבנין אף אינון מאי קרא [ואף הם מביאים ראיה מאותו פסוק] “עורי צפון”.

החכמים שואלים “אֵיכן נאמרה”, כלומר מהו ההקשר שבו שרו את שיר השירים, או איזה אירוע הוא מתאר. המחלוקת מציגה ארבע עמדות עקרוניות: קריעת ים סוף, מעמד מתן תורה, השראת השכינה באוהל מועד והשראת השכינה במקדש שלמה.

על חשיבותה של מחלוקת זו כבר עמד פרופ’ שאול ליברמן. לדבריו, לא מדובר בפרשנות מקומית ומצומצמת של פסוק מסוים. החכמים סברו שיש לקרוא את כל פסוקי השיר לאור שיטה אחת, “וכל אחד טרח לפרש את המגילה בעקביות על פי שיטתו הוא”. [2] לדעת ליברמן, ארבע העמדות מייצגות ארבע שיטות עקרוניות שהיו קיימות כבר בתקופת התנאים. הוא מביא דרשות נוספות המוכיחות שהעמדה “בים נאמרה” היא שיטת התנא ר’ אליעזר, והעמדה “בסיני נאמרה” היא עמדת ר’ עקיבא.

שיר השירים וקריעת ים סוף

על רקע דברים אלה ניתן להבין שמשל היונה, הדורש את הפסוק משיר השירים כעוסק בקריעת ים סוף, יש בו משום נקיטת עמדה במחלוקת שהובאה לעיל. המשל מתאים לשיטה כי “בים נאמרה”. מה המשמעות של בחירה פרשנית זו, ומה היא אומרת על פסוקי השיר?

קריעת ים סוף הייתה אירוע שבו ישראל חוו התגלות ישירה של הקב”ה. ראיית האל הייתה כה גורפת ומרשימה, עד שחז”ל הצהירו כי “ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל”; [3]”עולל מוטל בין ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו… אפילו עוברין שבמעי אמותן” ראו את השכינה.[4] ברגעי רוממות אלה הם שרו שירה. על פי העמדה “בים נאמרה”, ישראל שרו באותם רגעים לא רק את שירת הים אלא גם את שיר השירים. פסוקי המגילה מקבלים ממד של קדושה ומוצגים כדברי נבואה, ביטוי לחוויה של ראיית ה’ פנים מול פנים. שיר השירים מוסיף לקריעת ים סוף איכויות של מפגש מיוחל בין זוג אוהבים. אשר למשל שבו פתחנו – שיר השירים מעניק נופך נוסף ליחסי ישראל והקב”ה. לא רק מערכת יחסים של יונה ובעליה, שיש בה ממד של דאגה ואדנות, אלא של יחסי דוד ורעיה שיש בהם קרבה ואהבה גדולה.

קריאת שיר השירים בחג הפסח מבקשת, לפי גישה זו, לשחזר את אותה חוויה דתית נשגבת של ראיית ה’ פנים מול פנים, ומבטאת את הכמיהה כי אהבתו ודאגתו של הקב”ה תמשיך ללוותינו לנצח בכל הדורות.
[1] מעניין שדמות הבז או הנץ במצרים העתיקה סימלה את האל המצרי הורוס, שהיה מתשעת האלים החשובים בעיני המצרים. הורוס זוהה עם פרעה ונתפס כמגן ופטרון של המלך השליט.

[2] ליברמן, משנת שיר השירים, בתוךS. Lieberman, ‘Mishnat Shir ha-Shirim’, in: G.G. Scholem, Jewish Gnosticism, Merkaba Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1965, pp. 119.

[3] מכילתא דר’ ישמעאל מס’ דשירה פרשה ג.

[4] תוספתא סוטה ו ה”ד.