נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
א. בעיית דלותו של יום העצמאות בשל העדר מרכיב היצירה המדרשית
בדברים שלהלן, רצוני לדבר על יום העצמאות כחג שעוד מחכה לתוכנו הייחודי. אכן, במבט ראשון נראה שתוכן החג חד וברור. הוא יום שבו חוגגים את הקמת מדינת ישראל והישגיה. אך כשמשווים אותו לכלל החגים והמועדים שבלוח השנה העברי, תוכנו של היום נראה דל למדי. שכן, רוב חגי ישראל טומנים בתוכם כמה וכמה רובדי משמעות, שהיחס ביניהם הוא כיחס בין-מקורות ביצירה המדרשית של היהדות לדורותיה. לעומת אלה, תוכני חג העצמאות, במצבו הנוכחי, מגבלים לדפוסים המאפיינים את אורחות החיים המאפיינים את התקופה המודרנית מאמצע המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 בלבד.
האופי המדרשי של רוב חגי ישראל בא לידי ביטוי מובהק כבר בתורה. כך, חג הפסח הוא לא רק חג החירות לזכר יציאת מצרים, אלא גם חג האביב המציין את התחדשות הצמיחה הטבעית והמלטת בכורי בעלי החיים שבעונה זו. היצירה המדרשית הפנים-מקראית של החג ניכרת עם יציקת תוכן מוסרי-היסטורי של התחדשות העם הקשור בסיפור יציאת מצרים לתוך דפוסים שלפנים סמלו את התחדשות הטבע בצורה החקלאית של החג הקדום יותר. כידוע, היצירה המדרשית היא ממבני היסוד של התרבות הרבנית המאוחרת, והיא בולטת שוב בקשר לחג הפסח עם שחז”ל שילבו את סמל האביב (הכרפס) בין סמלי החג האחרים שמופיעים על קערת הסדר והקשורים במישרין לסיפור יציאת מצרים (מצה ומרור), ובכך שאימצו את דפוסי החירות של האצולה הרומית (בת זמן התנאים) כביטוי של גאולה לדורות לצד מעשי יצירה מדרשיים נוספים. באופן דומה, כבר במקרא הוסבה משמעות חג הסוכות כחג טבעי-חקלאי, המציין את העונה בה ישבו אבותינו בשדות בזמן האסיף, לסמל הנדודים במדבר, שכמו חג הפסח, נושא גם הוא משמעות ההיסטורית-מוסרית חדשה, הפעם של רעיון ההשגחה האלוהית. אילולא קצרת היריעה היינו יכולים להרחיב על היצירה המדרשית בה הפך יום הכיפורים מיום של כפרה המוקדש לריצוי מכני של האל על ידי הקרבת קורבנות ליום של כפרה המושגת באמצעות התשובה, בבחינת שינוי פנימי המתרחש בנפש האדם, ולדוגמאות נוספות הקשורות להפיכת חג השבועות ליום מתן תורה על בסיס של תשתית קיימת מכבר של חג הביכורים, ועוד כהנה וכהנה.
הסיבה שלא ניתן למצוא ריבוי של רובדי משמעות כאלה בקשר ליום העצמאות, היא, לעניות דעתי, פשוטה. חג העצמאות הוא חג צעיר מדי. לא ניתן לצפות להתפתחות ולהתחדשות משמעויות החג וסמליו בלי שתכניו הראשונים יהפכו מבחינה חווייתית לתכנים של היסטוריה ארוכת-טווח, המחכים ליום שבו באופן ספונטני יחל העם לייחס להם משמעויות חדשות על רקע תמורות הזמן. מובן שבקיום חג העצמאות במשך עשורים בודדים בלבד לא ניתנה עדיין אפשרות להתפתחויות אבולוציוניות כאלה. אך מה שמדאיג אותי הוא הסבירות שגם בעתיד לא יהיה חג העצמאות לחג בעל תוכן עשיר ומורכב כמו חגי ישראל העתיקים, וזאת מחוסר התייחסות למשמעות ערך העצמאות בחיי העם.
ב. אופייה של חג העצמאות כיום
בזמננו, נראה שיש שלושה סוגי פעילות המאפיינים את חג העצמאות. אחד מהם, הכולל את טקס הדלקת המשואות, ביקורים במחנות צבא וטיולים בעקבות לוחמים, הוא בגדר פעילות המתייחסת לעצמאות מדינת ישראל בהתאם לדפוסים המקובלים בימי העצמאות של מדינות מודרניות אחרות, בלי התחשבות כלשהי בעברו של העם, מצד אחד, ובלי התחשבות במשמעות הקיומית, החברתית והתרבותית בהווה של עצם היות מדינת היהודים מדינה עצמאית, מצד שני. גם סוג הפעילות השני, הכולל טיולים בטבע ומנגלים בפרקים, אינו מתחבר עם המסורת ארוכת הזמן של עם ישראל או למשמעות קיומו כאוכלוסיית רוב במדינה ריבונית, וגם הוא נגרר אחרי הדפוסים מקובלים של העולם הרחב עם דגש על הפיכת היום לזמן בילוי בטבע ותו לא. במבט ראשון, הסוג השלישי של פעילות המתקיימת ביום העצמאות של זמננו, הכולל את חידון התנ”ך העולמי ואת טקס פרס ישראל, שונה משני הקודמים. שכן, חידון התנ”ך מדגיש עד מאוד את זכר עברו המקראי של העם כהיבט תרבותי של היום, שעה שטקס פרס ישראל מתייחס אל העבר בציון הישגי הלימוד והמחקר בקשר אליו כמו בכל תחומי היצירה הרוחנית-האקדמית של ישראל העכשווית. אך חידון התנ”ך מגבל לשינון הידע הטקסטואלי, ואילו טקס פרס ישראל חוגג, על פי רוב, את הישגי המחקר המדעי, ובמעט הישגי היצירה האמנותית והחברתית, במנותק מהאתגרים הקיומיים העמוקים יותר שעומדים בפני העם היהודי ומדינת ישראל בזמננו. וגם אלה, אם כן, נמנעים, על פי רוב, מלייחס חשיבות לשאלת הקשר בין עבר להווה, בבחינת בסיס לעיצוב אופייה הקיומי, החברתי והתרבותי של המדינה והעם לקראת העתיד.
ג. הרהורים על חשיבות חג העצמאות ומחשבות על עיצובו מחדש
טענתי הבסיסית היא שכדי שיום העצמאות יהפוך לחלק אינטגרלי של לוח השנה העברי, היא חייבת להעמיק במשמעויותיו הראשוניות, בבחינת מחזור זמן חדש בקרב עם ישראל, תוך כדי חיבור תכניו וסמליו לאלה של לוח השנה העברי אשר כבר כוּננו בעבר הרחוק; ולשאול, בד בבד עם חיבור זה לעבר, מה בדיוק חשיבות עצמאותה של ישראל מבחינת המשך קיומם ומעמדם של היהודים והיהדות בין עמי העולם ותרבויותיהם.
בעיניי, חשיבות עצמאותה של ישראל מבחינת המשך קיום היהודים והיהדות, קשורה להזדמנות גדולה שהתנועה הציונית העניקה לקיום היהודי על רקע התמורות שחלו ביחסים העם היהודי לעמי העולם בתקופה המודרנית. כאן עלינו לעיין בקשר ההיסטורי שבין הציונות שהולידה את המדינה לניסיון שקדם לה לשלב את היהודים בארצות מגוריהם שבגולה המודרנית בכלל. הניסיון לשלב את היהודים בארצות הגולה המודרנית, עקב האמנציפציה שהחלה באירופה במהלך המאה ה-19, הביאה למצב שבו נראה כאילו היהודי היחיד נאלץ לבחור בין אימוץ זהות יהודית בצורה אורתודוקסית נוקשה, להישאר יהודי משום שסומן כזה על ידי האנטישמיות, או להתבולל לתוך לשונותיהם ותרבויותיהם של עמים אחרים. הציונות, ולאחר מכן – מדינת ישראל, הציעו לעומת האלטרנטיבה של אורתודוקסיה, זהות ריקה מתוכן בתור תגובה לאנטישמיות או התבוללות, הזדמנות לחדש את היהדות כתרבות חיה ומתפתחת שחשיבותה עולה בד בבד עם נשיאה באחריות כלפי כלל תחומי החיים הגופניים והרוחניים בהקשר היהודי והאנושי ההיסטורי הרחב.
לדידי העיקר ביום העצמאות הוא לחגוג את ההזדמנות שניתנה לעם היהודי לחזור ולהתפתח כסובייקט משותף בכלל תחומי החיים. אך לשם כך, יש לתת את הדעת בכלים שניתנו במסגרת המדינה והעשויים לממש תכלית זו. לפי דעתי, כדי לממש את הערך הפנימי הטמון בעצמאות ישראל על המדינה להשתמש באחריותה האינהרנטית לקיום מסגרות חינוך ארציות ולקביעת מדיניות בתחום התרבות, כדי להעניק לכלל האוכלוסייה היהודית של המדינה בקיאות ומיומנות ללימוד מקורות העבר, בכל רבדיו ההיסטוריים, בד בבד עם קידוש חירות המחשבה והיצירה בהווה, שמאפשרת לכל קבוצה בקרב העם לפרש את המקורות לפי גישתה, ולתרום באופן זה את תרומתה הייחודית להמשך עיצוב החברה והמדינה לקראת העתיד.
הסיבה שהדגשתי לעיל את צורת היצירה המדרשית בעם ישראל במשך הדורות, היא כי צורת יצירה זו היא המכניזם דרכו ניתן לחבר בין מקורות העבר לבין חירות היצירה של ההווה, למען העתיד. הקיום היהודי היה תמיד מותנה במפגש בין השפעות צירו הדיאכרוני של התפתחות העם ותרבותו בעבר, לבין השפעות צירו הסינכרוני המשייך את היהודים והיהדות לעולם ההווה הכולל תרבויות ועמים שבעבר היו זרים ליהודים. חירות היצירה היהודית של ההווה נתונה בעצם המפגש בין צירים אלה, והם המהווים את עיקרה של היצירה המדרשית.
כיצד יש לשקף, אפוא, את צורת היצירה המדרשית המהווה תנאי לחירות יהודית קיומית ותרבותית, ביום העצמאות גופו? מתוך הסתכלותי האישית, אני מציע שבנוסף לפעילויות המאפיינים את היום שהזכרתי לעיל, יוקדש יום העצמאות לשיחות משפחתיות וקהילתיות ולעימותים מלומדים בבמות ציבוריות בהן יידונו נושאים כמו צדק חברתי; היחס הראוי למיעוטים במדינת היהודים; מעמד ישראל, היהודים והיהדות בין העמים ותרבויותיהם; סוגיית המתח בין אמונה להומניזם; ונושאים נוספים רלבנטיים לעיצוב חיינו המשותפים לקראת העתיד.
לסיכום: כשיתקיימו בישראל, במיוחד ביום העצמאות, שיחות ודיונים שעיקרן הרהורים על האופי הרצוי של מדינת ישראל, שעה שאלה לוקחים בחשבון את ריבוי הגישות המופיעות במקורות יהדות העבר, מחד גיסא, ובתרבויות העולם, מאידך גיסא, כבר נהיה בדרך להיות חברה מדינית בריאה עם ערכים ראויים שכל אחד יכול להתגאות בהם ולהזדהות עמם, חרף המחלוקות העקרוניות החשובות כשלעצמן.
יוסי טרנר הוא פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות. את תאריו המתקדמים, תואר שני ושלישי, עשה באוניברסיטה העברית. פרופ' טרנר פרסם עשרות רבות של מאמרים וערך כמה ספרים בנושאים מגוונים במדעי היהדות. הוא פעיל במגוון פורומים ציבוריים הקשורים באקדמיה ובקידום החינוך היהודי והתרבות בישראל ובעולם. עד כה הוא פרסם שלושה ספרים פרי עטו: אמונה והומניזם: עיונים בפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצוייג (עברית); ציון והתפוצות במחשבה היהודית המודרנית (עברית); ולדרוש את החיים: עיון בפילוסופיית האדם בטבע של אהרון דוד גורדון (אנגלית). כעת, פרופ' טרנר כותב ספר הגותי מקורי על מצב העם היהודי, מדינת ישראל והאנושות בזמננו תחת הכותרת: בין ייאוש לתקווה.