נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
מערכת הרישום המקוון לתואר שני במכון שכטר תהיה זמינה לשימוש בזמן הקרוב.
לעת עתה, באפשרותכם להשאיר את פרטי ההתקשרות שלכם ונציגינו יחזרו אליכם בהקדם.
טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל.
מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.
פרופ' דורון בר הוא מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לעמוד בראש המכון.
מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.
היכן נמצאים קברות המקבים? לכאורה התשובה פשוטה: כתבו ב-WAZE "קבר מתתיהו ובניו" וצאו לדרך. האפליקציה תוביל אתכם בבטחה לאזור העיר מודיעין. בסמוך לכביש 443 תעצרו ותלכו הליכה קצרה אל היער, שבו שוכן הקבר הנושא את הכתובת: "פה טמון מתתיהו בן יוחנן כהן גדול." אך ישנה בעיה קטנה. מהי הבעיה?
בימים שלפני הטקס נשלחו לקיבוצים, מושבים, מועצות מקומיות וערים ברחבי מדינת ישראל שקיות בד לבנות. במכתב מלווה התבקשו נציגי הישובים למלא את השקית בעפר מאדמתם, לרשום את שם יישובם על גביה ולהגיע בבגדי חג אל טקס ההלוויה. פרופ׳ דורון בר בסיפור מרגש על טקס העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל ב17 באוגוסט בשנת 1949.
פרופ' דורון בר צאצא לדור שביעי של ירושלמים מסייר במוזיאון חצר הישוב הישן - מבנה אבן מיוחד בן 500 שנה שנמצא ברובע היהודי.
כיצד חיו תושבי ירושלים בתקופה זו?
בכ"ז באדר תשל"ט (26 במרץ 1979) נחתם בוושינגטון הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים. טרם חתימת ההסכם, בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת במדינת ישראל. מדוע נקבע המסלול שנקבע?
הצורך במקום קדוש והביקור בו חוצה תקופות ודתות. לאורך כל ההיסטוריה צעדו עולי הרגל מאות ואלפי קילומטרים, חצו ימים ונהרות, טיפסו אל פסגות הרים וסיכנו את נפשם. הסיבה לכך הייתה לא רק בגלל שבחלק מן הדתות העלייה לרגל היא מצווה דתית, אלא גם ובעיקר האמונה שההגעה למקום הקדוש מקרבת את המאמין לשורשי אמונתו ולאלוהיו.
איך יודעים שראש השנה בפתח? כמו בכל סוף קיץ, גם השנה העצים הצומחים בעמק שמתחת לבית שלי עמוסים בתאנים; הימים מתקצרים והחושך יורד מוקדם..
מה גובר על מה? האם חשוב יותר הצורך להגן על הציבור מפני הידבקות במחלה, או שחופש הפולחן והחובה לאפשר לחסידי ברסלב לטוס לאומן חשובים יותר? קראו את מאמרו של פרופ' דורון בר שפורסם בישראל היום.
בין הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" לפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", פרשת שופטים מעבירה לנו מסר רלוונטי מאין כמוהו. קראו את מאמרו של פרופ' דורון בר שפורסם באתר "ישראל היום".
"כולנו יחדיו, מרצי המכון וצוותו, עושים כעת מאמץ גדול להתאים את עצמנו למציאות הקשה שנכפתה עלינו ומקווים שהלימוד יהיה מעניין ורלוונטי כמעט כמו ההוראה הרגילה בכיתות". מסר מנשיא מכון שכטר, פרופ' דורון בר.
מהי מולדתכם? היכן נמצא ביתכם? האם מולדת ובית הם הינו הך עבורכם? עבור אברהם אבינו היו אלו שני מושגים שונים וכך גם עבור רוב היהודים שחיו לאורך הדורות בגולה. הציונות היא זו שחיברה בית למולדת וגרמה למהפך.
במאמר לפרשת מסעי פרופ' דורון בר מסביר מדוע דרכם של בני ישראל היוצאים ממצרים לארץ ישראל הפכה למסע של נדודים ותלאות בן 40 שנה. מה הבינו משה ואהרון אז שהיום מבינים חוקרי מדע הדתות?
האם על החברה לאמץ אנשים חולים ופגועים או להרחיק אותם? פרשת השבוע תזריע מבטאת תפישה חד משמעית, עליה כותב נשיא מכון שכטר פרופ' דורון בר במאמרו.
פרשת ויחי מתארת את בקשתם של שניים מראשי האומה, יעקב ויוסף, להעביר לאחר מותם את עצמותיהם ממצרים לקבורה באדמת ארץ ישראל. בקשה זו, כמו בקשתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל שנים מאוחר יותר, מבססת את הרעיון שהגולה היא מקום זמני וכי על היהודים החיים שם לחתור לחיים בישראל. איך הדבר מתחבר לזמננו?
מה חשוב יותר? מקום או זמן; גיאוגרפיה או אירוע? בניגוד לדתות אחרות שקידשו אירועי ניסים והתגלות, נטתה היהדות לבטל את קדושת המקום ולהדגיש את חשיבות הזמן ביצירת מקום קדוש. תפישתה הייתה שזמן וקדושה יכולים לנדוד ממקום למקום. פרופ' דורון בר שוחח עם דב אלבוים על תפישת המקומות הקדושים בספר התנ"ך ודן בקדושה הרגעית של הר סיני ובהתפוגגותה מיד לאחר מעמד מתן תורה. ואיך זה קשור לפוליטיקה של היום?
רבים מהשיקולים העומדים מאחורי תנופת הבנייה המתמשכת בירושלים בחמישים שנה האחרונות נוגעים לחשש מכך שאוכלוסיית מזרח העיר תהיה גדולה יותר מזו שבמערבה. הבנייה ותהליך הציפוף מובילים לכך שהעיר המקודשת וההיסטורית – העיר העתיקה ושכונותיה הוותיקות של ירושלים – תעלם מן העין. במאמר לרגל יום ירושלים מציע פרופ' דורון בר, נשיא מכון שכטר וגיאוגרף היסטורי, לשנות את המדיניות הישראלית ביחס לירושלים ולתפוש אותה כעיר סמלית וכנכס ייחודי שיש לשמרו.
מה חשוב יותר – מסורת או חידוש? מי צודק – יולי אדלשטיין או מירי רגב? כיצד עוצב טקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ומדוע נקבע כי יושב ראש הכנסת הוא הנואם היחיד בטקס זה?
בתשובה לשאלתו של המלך הפרסי ארתחשסתא, משיב לו נחמיה כי הסיבה לעצבותו היא מצבה הקשה של ירושלים. לא רק ששערי ירושלים הרוסים אלא "הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה" (נחמיה ב, ה). האם לאורך שנות המחקר הארכאולוגי של ירושלים נתגלו קברים מן התקופה שקדמה לחורבן העיר ולשריפת בית המקדש? מתברר שכן.
המפעל הבולט ביותר של נחמיה בירושלים היה בניית חומה מסביב לעיר. מאז חזרת שבי ציון לירושלים ועד להגעתו אל העיר בשנת 445 לפנה"ס, הייתה ירושלים עיר פרוזה. היעדר חומה הקשה מאד על תושבי העיר, אך הם נאלצו להמתין כמעט מאה שנה עד לבנייתה.
הקורא את ספרי עזרא ונחמיה, לא יכול שלא להבחין במתח הרב השורר בין יהודי בבל, אלו המגיעים לארץ ישראל לאחר שנות גלות ומתיישבים בעיר, לבין אוכלוסיית הקבע שנותרה בה לאחר החורבן. הויכוח בין אלו לאלו לא היה רק על הסמכות הדתית והזכות לבנות את בית המקדש, אלא גם על השאלה למי שייכת העיר ולמי הזכות לקבוע את עתידה.
שאלת המשכיות הקיום היהודי בירושלים בתקופה שלפני שיבת ציון, מעוררת מחשבה גם לגבי תקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ירושלים, ובנוגע לרצף הקיום היהודי בעיר.
המתח בין המקדשיות והבירתיות של ירושלים עובר כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה של העיר. בחינת תולדות ירושלים מראה כי מעטות התקופות שהעיר שימשה כעיר בירה וכמוקד שלטוני ארצי. דווקא קדושתה של העיר היוותה מרכיב הרבה יותר קבוע וממושך בהיסטוריה שלה, והיא שימשה כעיר מקדש לאורך רוב תולדותיה.
שאלת המונומנטליות של הבנייה הדתית בירושלים עוברת כחוט השני לאורך כל תולדות העיר. מה חשוב יותר, עלתה ההתלבטות שוב ושוב – שימושיות או הדר; פנים או חזית; צניעות או רושם חיצוני.
בתחילת פרק ד בספר עזרא נזכרים "צרי יהודה ובנימין" המבקשים משבי ציון שעומדים להתחיל בבניית בית המקדש לקחת חלק במפעל זה. מנהיגי היהודים, זרובבל וישוע, מסרבים בתוקף להיענות לבקשה זו מתוך הטענה כי הזכות לבנות את בית המקדש הוקנתה להם על ידי כורש מלך פרס ושמורה אך ורק להם.
רבים מאיתנו מכירים את התיאור המופיע בקשת טיטוס שברומא, שם ניתן לראות את שיירת השבויים היהודיים הנושאים על כתפיהם את כלי המקדש שנשדדו בזמן שריפת בית המקדש השני, ונלקחו לרומא כשלל. היכן נמצאים כלים אלו היום והאם קיים קשר בינם לבין כלי בית המקדש הראשון שנבזזו על ידי הבבלים מאות שנים קודם לכן?
עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לסה"נ נאלצה היהדות להסתגל למציאות החדשה שבה לא קיים יותר מוקד מקודש שבו ניתן להקריב קרבנות ולהעלות מעשרות וביכורים. אחרי אלף שנים לערך של חיים עם מקדש ובצד מקדש, אנחנו נמצאים כעת בתקופה ממושכת של כאלפיים שנים של קיום ללא מקדש ממשי אלא בעיקר רוחני.
מסעם של שבי ציון מבבל לירושלים מעורר שאלות רבות: לאורך כמה אלפי קילומטרים צעדו שבי ציון? כמה זמן ארך המסע? כיצד נעשה? דומה כי קיימת שאלה משמעותית הרבה יותר הקשורה במסע ארוך זה – חשיבותו כתהליך פנימי ומשמעותי.
האם שבי ציון היו עולים או עולי רגל? מה ההבדל בין שתי תופעות אלו וכיצד השפיעו על היחס של היהודים לירושלים לאורך הדורות?
כאשר כתבתי את ספרי על קבורתם בשנית של אנשי שם באדמת ארץ ישראל, הקדשתי פרק לפרשיית העלאת עצמותיו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד לקבורה ברמת הנדיב. בשנת 1954 נקברו שם הוא ורעייתו עדה (אדלייד) בטקס ממלכתי מרשים.
ועדת המורשת העולמית של ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם - אונסק"ו - החליטה לפני מספר ימים, כי מערת המכפלה והעיר העתיקה של חברון הינן אתרי מורשת פלסטיניים. התגובות להחלטה בארץ היו סוערות מאד. הטענה העיקרית היא שאונסק"ו התעלמה מן העבר ההיסטורי והקשר היהודי למקום.
נולדתי שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, אל תוך מציאות של עיר מחולקת, עם גדרות תיל ובטון שמפרידים בין שני חלקיה. כשגדלתי ובגרתי, הייתה זו כבר ירושלים אחרת. עיר ללא גבולות, עיר מסעירה ומרתקת שמרחביה היו פתוחים לכל עבר ואפשרה לי להכירה בצורה אינטימית ובלתי אמצעית. אך כיום לא אני ולא שני אחי חיים בירושלים. מה הסיפור הקטן שלי מעיד על התהליך הכללי שעברה העיר בדורות האחרונים?
מאז שנת 1948 ציינה מדינת ישראל את יום עצמאותה בה' באייר במצעדים צבאיים. מדי שנה, באירוע המרכזי של החג, צעד המצעד בערים שונות ברחבי המדינה. בה' באייר תשכ"ז צעד המצעד בירושלים. חודש מאי 1967 הצטיין במתיחות מדינית וצבאית רבה אך למרות זאת התקבלה ההחלטה כי המצעד יצעד ברחובות ירושלים וימחיש את אחיזת המדינה בעיר המחולקת.
באחד מחלקיו של בית הקברות הצבאי בירושלים עומדת מצבה בודדה ויוצאת דופן. אלו מכם שייגשו אליה יוכלו לראות כי מדובר בקברו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל. לא רבים יודעים, כי זהו מקום מנוחתו השלישי של דוד רזיאל, וכי קודם לכן היה קבור בבית קברות צבאי בריטי בצפון עיראק ומאוחר יותר הועברה גופתו לבית קברות יהודי בקפריסין.
מה זה אומר להיות עולה רגל יהודי בשנת 2016 והאם אנחנו מסוגלים בימינו לחוות את חווית הביקור במקום הקדוש כפי שנחוותה בעבר? העלייה לרגל לבית המקדש בירושלים החלה עוד בשלהי ימי הבית הראשון והלכה והתעצמה במהלך הדורות. אך חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לסה"נ הביא לקטיעתו של מנהג העלייה לרגל לבית מקדש בשלושת הרגלים.
חלקה הדרומי של ארץ ישראל - בקעת באר שבע, הר הנגב, הערבה וחבל אילת - לא היו מעולם חלק מהמרחב המקודש של ארץ ישראל. אזור מדברי ומרוחק זה לא היה חלק ממרחב ההתיישבות היהודי הקדום, ובתקופות היסטוריות מכוננות כמו תקופת האבות או תקופת המשנה והתלמוד הוא היה מחוץ לתחום ההתיישבות והפעילות היהודית. יוצאת דופן מבחינה זו היא באר שבע 'בירת הדרום'.
בתאריך ה-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תר"כ) הלך לעולמו בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. לפני מותו ביקש הרצל בצוואתו לקיים לו הלוויה צנועה ולהימנע מלשאת הספדים על קברו: "רצוני בהלוויה מן הדרגה הצנועה ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ-ישראל...״
לאחר כיבוש ירושלים המזרחית, עוד לפני תום המלחמה, החל נחשול עצום של מבקרים ועולי רגל לזרום אל העיר העתיקה בכלל ואל הכותל המערבי בפרט. בעקבות נהירה זו החלו להיווצר במקום בעיות פיזיות והלכתיות.
מאסטר MA / פרופ' דורון בר
סגולה / פרופ' דורון בר
Haaretz / Prof. Doron Bar, Prof. Bat-Sheva Stern
ישראל היום / פרופ' דורון בר
ישראל היום / פרופ' דורון בר
כאן ב' / ליאת רגב
כאן ב' / סדר היום עם קרן נויבך
מעריב / פרופ' דורון בר
ישראל היום / פרופ' דורון בר
מקור ראשון / פרופ' דורון בר
ערוץ הכנסת / פרופ' דורון בר, ד"ר עליזה לביא
Arutz Sheva / Prof. Doron Bar
ערוץ 7 / פרופ' דורון בר
ישראל היום / פרופ' דורון בר
מקומונט ירושלים
לוקאל ירושלים / פרויקט הגמר של סטודנטים בתוכנית "מעשה חשב"
Jerusalem Post / פרופ' דורון בר
כאן תרבות / פרופ' דורון בר
ערוץ 20 / פרופ' דורון בר
ערוץ 20 / פרופ' דורון בר
ערוץ / פרופ' דורון בר
סגולה / פרופ' דורון בר
ישראל היום / פרופ' דורון בר
מעריב מקומון ירושלים / פרופ' דורון בר
ישראל היום / פרופ' דורון בר
Jerusalem Post
ידיעות ירושלים / פרופ' דורון בר
מאז ומתמיד, עניין אותי השילוב של זמן ומרחב ובמיוחד מחקר ארץ ישראל וירושלים, ולכן כשהתחלתי את לימודיי האקדמיים בשנת 1990 באוניברסיטה העברית בירושלים, בחרתי בחוגים היסטוריה של עם ישראל וגיאוגרפיה, ומאז ועד היום, גיאוגרפיה-היסטורית הוא תחום התמחותי. את עבודת הגמר שלי הקדשתי להתפתחות המקומות הקדושים הנוצריים בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, והקשר בין מקום קדוש, עליה לרגל ואינטרסים פוליטיים וחברתיים שהביאו לפיתוח מרחב קדוש, המשיך ללוות אותי לאורך השנים הבאות. בתואר השלישי חיפשתי תחום שבו תרומתי כגיאוגרף-היסטורי תהיה משמעותית לחקר התקופות בהן עסקתי: התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית. מכאן הגעתי למחקר התפתחות ההתיישבות בארץ ישראל בתקופות אלו, בדגש על אזורי הכפר שפירותיו הם ספרי ומלאו את הארץ: התיישבות בארץ ישראל בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית וכן מספר ניכר של מאמרים שעסקו בהיבטים גיאוגרפיים-היסטוריים שונים של יישובי הארץ: מיקומן של כנסיות ומנזרים בתחומי ארץ ישראל; הישרדותו של הפולחן הפגאני בתקופה הביזנטית; ה”סְפַר” של ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה; משבר המאה השלישית ושאלת תקפותו בארץ ישראל; והחקיקה הרומית והשתקפותה בתהליך ההתיישבות בארץ ישראל.
העיסוק שלי בדת, חברה ותרבות ובהשלכת מרכיבים אלו על פיתוח המרחב המקודש בארץ בשלהי העת העתיקה, הוביל אותי לעסוק בתולדות הארץ בעת החדשה ולהתמקד בסוגיות שונות של קדושה עממית ואזרחית, במקומות כמו הר ציון וקבר דוד בירושלים. ערכתי מחקר רחב שעסק בתהליכי “המצאת מסורת” בכלל חלקיה של מדינת ישראל בין השנים 1968-1948 ופרסמתי בעקבותיו את הספר לקדש ארץ: התפתחות המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948 שעסק בקידושו המלאכותי של המרחב הישראלי ובחיזוקם וביצירתם של מקומות קדושים שונים שרבים מהם כלל לא היו קיימים קודם להקמת מדינת ישראל.
העיסוק הנרחב שלי במקומות הקדושים היהודיים המסורתיים והעממיים משך אותי לבחון גם את התפתחותם של המקומות הקדושים האזרחיים-ממלכתיים במדינת ישראל ואת מקומה של “דת הלאום”, על ביטוייה השונים. בין היתר עסקתי בדרך המורכבת שבה התמודדה החברה הישראלית עם זיכרון והנצחת השואה, תוך התמקדות באתרים כמו מרתף השואה ויד ושם. העיר העתיקה היא מרחב שמעסיק אותי רבות, לא רק בנוגע להיסטוריה המוקדמת שלו, אלא בשנים האחרונות יותר ויותר על רקע התהליכים שהתחוללו בו לאחר מלחמת ששת הימים, למשל הפיתוח של הרובע היהודי או של הכותל המערבי. נתיב מחקרי נוסף שנקשר בממלכתיות הישראלית הוביל אותי לעסוק בהתפתחות התכנון והבניה של קבר הרצל ושל הר הרצל בשנות החמישים, ולאחר מכן בעיצוב הגיאוגרפיה הישראלית הסמלית אך הפעם מזווית שונה המתמקדת בקבורתם בשנית של אנשי שם בארץ ישראל, נושא בו עוסק ספרי שיצא לאור בקיץ 2015.