בתאור העשייה של מעשה המשכן בפרשת ויקהל (שמות פרק לה) נאמר :ל) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְקֹוָ֖ק בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:(לא) וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה:(לב) וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת:(לג) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת:(לד) וּלְהוֹרֹ֖ת

לפנינו חזרה כמעט מלה במלה על פסוקים שהופיעו כבר בפרשת כי תשא (שמות פרק לא פסוק לא) והם חוזרים ונשנים בפרשתנו בפרק לה וגם בפרק לו – על מנת לפאר את בחירת בצלאל על ידי הקב”ה לתפקיד אמן המשכן: בצלאל מוצג כ’רב -אמן’ מופלא הבקיא במלאכת מחשבת והיודע לעבוד לא רק בכל החומרים הקשורים לעשיית המשכן כגון זהב כסף נחשת חרושת אבן וחרושת עץ אלא אף “לחשב מחשבות” ו”וּלְהוֹרֹ֖ת”.

לדעת חז”ל (בבלי ברכות נ’ דף ה,א) נבחר בצלאל כאמן המשכן בגלל חכמתו מאחר וכשמו כן היה: “בצל – אל.” כדברי התלמוד: ‘יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו הן שמים וארץ’, כתיב הכא (שמות לה:לא) “וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת “וכתיב התם (משלי ג) (יט) יְֽקֹוָ֗ק בְּחָכְמָ֥ה יָֽסַד־אָ֑רֶץ כּוֹנֵ֥ן שָׁ֝מַ֗יִם בִּתְבוּנָֽה:(כ) בְּ֭דַעְתּוֹ תְּהוֹמ֣וֹת נִבְקָ֑עוּ דהיינו בצלאל ניחן בחכמה ובבינה לדעת את סוד צירוף האותיות בהם יסד הקב”ה את הארץ ואת השמים.

סוד צירוף האותיות ומשמעותם בבריאת העולם מהווה רעיון קוסמולוגי חשוב. בספר הקבלה הקדום הקרוי ספר היצירה (מתוארך מאמצע המאה הראשונה עד למאה הששית לספירה) נאמר כי העולם נברא על ידי ל”ב נתיבות חכמה: עשר הספירות ועשרים ושתים אותיות האלף-בית.

בספר זה מבוארת מהותן הפנימית של האותיות שספרי התורה כתובים בהן. אותיות אלה, המעוצבות בידי הבורא מהוות אותות וסימנים לכוחות הרוחניים הזורמים בכל אחת מהן. והן גם מהוות את הכלים בהם ברא האלקים את העולם בדבורו. נאמר :”בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם ” (תהילים לג,ו) דיבור רוחני של הבורא הנעלה ממושגינו כי הוא מכיל את המהות האמיתית של כל הקיים בבריאה והוא הסוד המיוחד שנגלה לבצלאל.

גדולתו האמנותית של בצלאל שניחן הפכה לסמל יהודי חשוב ביותר שמצא את ביטויו כבר בתחילת התעוררות הציונית . בהקשר זה מעניין לציין שכשהוחלט בקונגרס הציוני השביעי שנערך בבאזל בשנת 1905 להקים “בית מדרש למלאכות אמנות בירושלים” הציע בוריס שץ הוגה הרעיון ומייסדו, לקרוא למוסד זה על שם בונה המשכן בצלאל בן אורי בן חור מתוך רצון להדגיש את חשיבותו של בצלאל בעשיה האמנותית של “המקדש במדבר” שהיה הכינוי בו השתמש בוריס שץ בשיחתו עם הרצל ב- 1903 על הרעיון של הקמת בית ספר לאמנות בירושלים. ניתן לראות את דימויו של בצלאל התנ”כי בשער לסדרת גלויות שנעשתה על ידי שמואל בן דוד בשילוב הציטוט התנ”כי אודות בצלאל. ואף בכרזה שנעשתה על ידי זאב רבן ויעקב שטרק, תערוכת בצלאל ב-1913 (שתי תמונות אלה הן מאוסף מוזיאון ישראל ופירסומן ניתן באישור המוזיאון).

סוד האותיות שהמדרש מייחס לבצלאל ומשמעותן המיסתורית מוצא את חותמו אף בספר מיוחד שכתב הראי”ה קוק בשבתו בלונדון ב-1917. שם הספר: “ראש מילין” ובו מתייחס הראי”ה קוק אל האותיות כ”אל ציורים הבלתי מצויירים”.

לפי שיטתו “המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו את צורת האידיאליות הנשמתית שבקרבנו. האותיות והסמלים המצטרפים אליהם פותחים אופקים המוליכים את רוח האדם ואת ההוויה הרוחנית-אנושית של היצירה –וכולם מוארים באור הדר הרוח.”

אחד האמנים הישראלים שהיה מאד מחובר לאותיות העבריות היה מרדכי ארדון שנולד בפולניה ב 1896 ועלה ארצה ב-1933. שמו הקודם היה מרדכי ברונשטיין אך לאחר תערוכתו הראשונה בארץ ב-1936 החליט לאמץ לעצמו שם עברי. בהיותו אמן שלמד בבית הספר לאמנות המפורסם של באוהאוס בגרמניה בו שילבו אָמנות ואוּמנות ועסקו בכל תחומי העשייה האמנותית העריץ ברונשטיין את דמותו של בצלאל המקראי. הרעיון לאמץ את שמו של בצלאל עצמו נראה לו מעשה יהיר ולכן בחר בשם תנ”כי של קרוב משפחתו של בצלאל המופיע בדברי הימים א פרק ב יח) וְכָלֵ֣ב בֶּן־חֶצְר֗וֹן הוֹלִ֛יד אֶת־עֲזוּבָ֥ה אִשָּׁ֖ה וְאֶת־יְרִיע֑וֹת וְאֵ֣לֶּה בָנֶ֔יהָ יֵ֥שֶׁר וְשׁוֹבָ֖ב וְאַרְדּֽוֹן:(יט) וַתָּ֖מָת עֲזוּבָ֑ה וַיִּֽקַּֽח־ל֤וֹ כָלֵב֙ אֶת־אֶפְרָ֔ת וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־חֽוּר:(כ) וְחוּר֙ הוֹלִ֣יד אֶת־אוּרִ֔י וְאוּרִ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־בְּצַלְאֵֽל:

בראיון עם מרדכי ארדון אמר האמן שסביר להניח שלו היה חי בימי הביניים היה משמש כסופר סת”ם המצייר הגדות. לדבריו: “האותיות הם קודש עבורי, מילדותי אני חש שהן נותנות לי תחושה של קדושה ואין ברצוני להשתחרר מהרגשה זו. האותיות העבריות מהוות עבורי צורות נשגבות וקסומות, אני מכיר ויודע את טיבם. אותיות האלפבית העבריות הן סמלים של קדושה”.
הקשר המיוחד של מרדכי ארדון לאותיות העבריות התממש כאשר התבקש ליצור יצירה אמנותית מיוחדת לרגל פתיחת בית חולים שערי צדק החדש (תרומת אריקה ולודוויג יסלזון) של עשרה שטיחי קיר התלויים בכניסה למרכז רפואי זה.

ארדון יצר את הציורים (קרטונים) שלפיהם נארגו (על ידי אמן השטיחים ג’ורג’ גולדשטיין) עשרת השטיחים המספרים את סיפור מדרש האותיות הקבלי המופיע תחילה בתלמוד הבבלי במסכת (שבת ק”ד ב), ולאחר מכן בגרסה מורחבת יותר במשנת הזוהר (“מעשה בראשית”). המדרש קרוי “מדרש האותיות”, והוא מדגים את תפקידם של האותיות בבריאת העולם.

מדרש זה מתאר את מעשה הבריאה כאשר כל אחת מאותיות האלפבית מופיעה בפני האלוהים ומבקשת להיות זאת שתשמש לבריאת העולם. מצעד האותיות בפני האל מתחיל מהאות האחרונה בסדר האותיות (תשרק) על מנת לאפשר לכל האותיות להגיד את דברם עד לאות “ב” שנבחרה להיות האות של הבריאה שהרי סיפור הבריאה בתורה מתחיל באות “ב”: “בראשית ברא אלוהים”.

הטענות של כל אות ואות מצביעות על המורכבות במעשה הבריאה. כל טיעון ראוי נענה בתשובה המצביעה על המגרעת שבה מורחקת האות. עשרת השטיחים מדגישים את הזיקה שבין שתי היסודות של הבריאה – הספירות והאותיות דבר הבולט במיוחד בשטיח האות א.

שטיח זה מציג מימין את עשר הספירות שיחד עם כל אותיות האלפבית פורצות יחדיו מתוך האור האלוהי הזוהר של הבריאה. האות אלף משמאל מייצגת את “הראש לכל האותיות” ואת ראש כל המילין. (מרדכי ארדון, שטיח האות א’, בבעלות המרכז הרפואי שערי צדק ומוצג כאן באישורו)

נראה כי מרדכי ארדון חפץ מאד לחקות את בצלאל המקראי לא רק בצרוף האותיות בצורה אמנותית אלא גם בבחירת אמנים מוכשרים שיעזרו לו כפי שמתואר בפרשתנו בפרק לו:ח) “וַיַּעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְ֙אַרְגָּמָן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם”.

ואכן כפי שעושי המלאכה במשכן יצרו עשר יריעות בחר מרדכי ארדון אף הוא ליצור עשרה שטיחים. תחילה תכנן לעשות עשרים ושתים שטיחים אחד לכל אות של האלפאבית אך לאחר שלמד וחקר את מדרש האותיות הבין שהאותיות אמורות להיות מצורפות יחדיו לפי השיח שלהם עם הקב”ה וכך החליט לעשות עשרה שטיחים בלבד “מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם.”