החצב הקדים לפרוח השנה. כבר באמצע יוני נראו חצבים על אֵם הַדֶּרֶךְ ובצידי הדרכים! החצב הוא צמח בעל בצל רעיל ופרחים לבנים שפורחים באשכול, והוא נפוץ מאוד בישראל בתחילת הסתיו, או בשלהי הקיץ לאחר הקציר בשדות. בפועל החצב אינו ממבשרי הסתיו אלא ממבשרי הקיץ! על פי רוב הוא מתחיל לפרוח במקומותינו באמצע חודש יולי (כלומר, עכשיו).

למרות שהחצב מזוהה עם נופי ארצנו, הוא אינו מוזכר במקרא. התלמוד מספר כי יהושע בן נון השתמש בחצב כדי לסמן באופן ברור את הגבול בין נחלות השבטים: “מַאי חֲצוּבָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֶׁבּוֹ תִּיחֵם יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ.” (תלמוד בבלי, בבא בתרא, נו, א) ומפרשי התלמוד הוסיפו שהחצב מתאים לתכלית זו בגלל שורשיו הארוכים היורדים לארץ בצורה אנכית. ייתכן אפוא ששמו של הצמח ניתן לו על שום שורשיו החוצבים את דרכם בקרקע.

החצב המצוי נפוץ באזורי הים התיכון, ובארצנו גם באזור המדברי: בהר הנגב ובמדבר יהודה. פריחת החצב מתחילה בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים ללא עלים, שבולטים בנוף היבש של הקיץ. פריחתו מסתיימת בתחילת נובמבר, ועל כן ייתכן שהוא מזוהה עם מבשרי הסתיו. למעשה, הפריחה מתקדמת מלמטה למעלה, כשבכל יום פורח “דור” פרחים חדש עד לחלקו העליון של הגבעול.

מסתבר שבצלי החצב מתפתחים בקרקע ובכיסי קרקע ובמהלך השנים מעמיקים את אחיזתם בקרקעות עמוקות. הבצלים חודרים עם הזמן יותר ויותר עמוק לאדמה, ובה הם אוגרים מים במהלך העונה הרטובה – מה שמאפשר להם לפרוח באמצע הקיץ.

בעבר החצב שימש לסימון חלקות חקלאיות מאחר שפריחתו בצורת עמוד פרחים בולטת באמצע הקיץ ומסייעת לחקלאים להכין את שדותיהם לפני הגשם הראשון.  למעשה, השימוש בחצב להפרדה בין חלקות שדה מוכר עד היום.

החצב מסמל אחיזה איתנה בקרקע ועל כן הוא מזוהה עם הישראליות; תכונותיו הייחודיות מטיבות לתאר את ההתיישבות החקלאית מאז ימי ראשית הציונות (אחיזה בקרקע והעמקת השורשים בה) ועל כן הוא זכה גם במקום של תרבות בזמר העברי ובתרבות העברית המתחדשת.