מהי החוויה הרוחנית של אדם עם מגבלה גופנית כלשהי? למה עליה לשאוף? מה עלינו לדעת בנוגע לאדם עם מגבלה גופנית "רשמית" – נכות, מחלה כרונית, מבנה גוף שאינו תואם את התפיסה החד מימדית של איך ראוי לו לגוף האדם להיראות (השמנה, רזון, גובה)? עקרות ועוד? כיצד גם אלו שגופם לכאורה "נורמטיבי" תופסים את הגוף כחריג? מהם המאפיינים של היות האדם "מאותגר" מבחינה שכלית, נפשית, חורג ממדדים של "נורמה" רפואית/תפקודית כאלו ואחרים? מהם האתגרים הרוחניים העומדים בפני בני אדם הפוגשים את המגבלות הללו בחייהם ובחיי יקיריהם?

בנושאים אלו ואחרים, דרך נקודות המבט של הספרות העברית ומדרשי חז"ל, יעסוק קורס התוודעות והשתלמות בליווי רוחני במתכונת CPE עם דגש על "מוגבלות גופנית ונפשית בספרות העברית והמדרשים", שייפתח בקיץ 2017 במכון שכטר למדעי היהדות במסגרת תכנית מרפא להכשרת מלווים רוחניים. הקורס מיועד לבעלי מקצועות שונים מתחום הטיפול, החינוך והרפואה, יעניק "טעימה" מתהליך ההכשרה בליווי רוחני וידגים כלים לליווי רוחני היכולים לעזור לנו בעבודתנו עם אנשים בעלי מוגבלויות.

אבל החלק הכי חשוב בקורס, הוא נקודת המפגש עם המגבלה בתוך עצמנו. מרגע שלמדנו ללמוד לחיות עם מגבלותינו שלנו, יכולים אנו גם לראות את הזולת לא כ"אוטיסט" "עיוור" "כבד שמיעה" "נכה" "שמן" "נמוך" וכו' אלא כאדם קודם כל, כמישהו גדול מן ההתרשמות החיצונית הגלויה לעין, כיותר מהתרשמות "שלילית" או "חיובית" (Gaventa, 2012:292-293; Davidowitz-Farkash, 2012:304- 306).

ועם זאת, כבכל ליווי רוחני, תפקיד המלווה הרוחני/ת המקצועית כמו גם תפקיד בני המשפחה, החברים ואנשי/נשות הצוות הנמצאים לצד האנשים והנשים המתמודדים עם חיים ובהם אתגרים גופניים וחיים ונפשיים שונים, צריכים בשלב ראשון להיות נוכחים במלואם ברגעים בהם "מוטחים דברים כלפי שמיא". כלומר: כשנשאלות השאלות "למה אני?" "מדוע עכשיו?" "מה עשינו?" (שם, עמ' 293). על המלווה הרוחני/ת להיות קשוב/ה ונוכח/ת וכמובן לא להציע "פתרונות השקפתיים או מעשיים" כאלו או אחרים. המתמודדים עם בעלי אתגרים גופניים, נפשיים ושכלים שונים צריכים להיות מודעים לקושי של אישפוזים מרובים (שם, עמ' 295) ועל המלווים הרוחניים העובדים עמם ללמוד דרכי תקשורת ושפות לא מילוליות (שפות סימנים שונות).

ואולם, בנוסף לקשב הפעיל יש בידי המלווה הרוחני/ת כלים לסייע לאדם למצוא בהדרגה את המקום של החוסן הרוחני ע"י איתור המשאבים הרוחניים הפנימיים (אמונות, תפילות ומציאת חיבורים פנימיים אחרים). המלווה הרוחני/ת מתוך שקט פנימי, סבלנות אין קץ לתהליכים שאדם עובר ויכולת לשאול את השאלות הנכונות במקומות הנכונים מאפשר/ת לו, לאדם, לעבור את מסעו הרוחני בדרך המתאימה לו/לה כמו גם לעזור בבניית הקהילה התומכת המתאימה לאדם המתמודד התמודדויות אלו.

בקורס ייעשה שימוש ב"תמלולים" שמשתתפי הקורס יביאו מהתנסותם במקומות עבודתם בבתי הספר, בבית החולים, בבתי אבות ובמקומות שונים, והמשתתפים ילמדו להשתמש בכלי זה של התבוננות (רפלקסיה) המתמקדת במימד הרוחני ולהעמיק את דרכי עבודתם עם אנשים מאותגרי תפקוד באמצעות כלי זה.

כאמור "כלים" של ליווי רוחני כמו תפילה אישית, מדיטציה, שירה ומוסיקה, קריאת תהילים או כל דבר אחר המעשיר את עולמו הרוחני של האדם ומשפחתו הנם נחוצים, ואולם ה"כלי" החשוב ביותר הוא קודם למצוא בתוכנו את המפגש עם המקום הלא שלם, המוגבל שבנו ואת הסבלנות והסובלנות שיש לנו כלפי נקודה זו. במובן זה התמלול הוא כלי הכרחי וראשוני. כאמרתו רבת התבונה של ר' מנחם מנדל מקוצק ( 1787- 1859 ) "אין דבר שלם יותר מלב שבור". הספרות, המדרשים הסיפורים החסידיים הנלמדים ע"י מורי מכון שכטר משאב לאיתורה של נקודה פנימית כואבת ומצמיחה זו.

לדוגמה: שירו של המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל תשע"ה, "הסדר עם בן בכור" מדגים מפגש זה עם הנקודה הפנימית הלא שלמה כמפגש נושא תקווה להתחזקות (ביטון, 1990: 8). בשיר כותב המשורר העיוור, שנפצע בגיל 11 מרימון יד שמצא במעברה ברעננה , ואיבד בעקבות הפציעה את ידו השמאלית ואת ראייתו, לבנו הצעה ל"עסקת חליפין". הבן ילמד "לשחק על שפת עיניו" בלי "הפחד של מערות אפלות," והמשורר (המוגבל פיזית, שהפך, לימים, לעובד סוציאלי העובד עם נכים ומוגבלים) מבטיח ללמד את הבן "להתהלך עם החושך כמו ידידים." המילה "כמו" היא מילת מפתח בשיר זה. קשה באמת להתיידד עם החושך. כולנו מבקשים אור, לראות אור, למצוא אור וגם אם נתעלם מן המורכבות של הסתגלות לאור העלולה אם אינה איטית ויסודית להביא לסינווּר ולעוורון, הרי שההימצאות בחושך תהא שונה תמיד מן המצב בו היינו רוצים או שואפים להיות. עלינו לנכוח בכאב הזה של "הפחד של מערות אפלות" בעינינו ובמקומות שונים ועם זאת, ללמוד להתהלך עם אשר שבור בתוכנו, עם החושך ולהיות עמו "כמו ידידים."