עשה לך רב

שנה י"ב, מספר 2

כסלו תשפ"ו

האם מותר לשלוח ספר תורה בדואר או דרך פדקס?

(יורה דעה רפ"ב:ג')

לעילוי נשמת ריבה רוטנברג ז"ל
אמא וסבתא אהובה
שומרת מצוות וציונית מסורה
בעלת חסד לרחוק ולקרוב.
נלב"ע ביום שבת קודש
פרשת וישלח, ט"ז כסלו תשפ"ו
יהי זכרה ברוך!

שאלה מאת רב בארה"ב: בית הכנסת שלי נסגר לאחרונה לאחר שנים רבות בעקבות שינויים דמוגרפיים באיזור ואני חייב לחלק 17 ספרי תורה. קבלתי בקשות מבתי כנסת ומבסיסים צבאיים ברחבי ארה"ב. לגבי המקומות הקרובים, אני אביא את הספרים אליהם באופן אישי. אבל יש בקשות ראויות ממקומות מרוחקים. האם מותר לשלוח ספר תורה בדואר או דרך פדקס וכדומה?

תשובה:

 א) ספרות חז"ל וגדולי הפוסקים

יש שלושה מקורות תלמודיים העוסקים בהעברת ספר תורה ממקום למקום.

1. 1. בבלי ברכות יח ע״א:

ת"ר [תנו רבנן]: המוליך עצמות ממקום למקום

הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם –

מפני שנוהג בהם מנהג בזיון.

ואם היה מתירא מפני גוים [כך בכתבי היד] ומפני לסטים מותר.

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.

סתם התלמוד מוסיף:

אהייא [=לאיזה חלק של הברייתא מתייחס המשפט האחרון]?

אילימא ארישא, פשיטא! מי גרע ספר תורה מעצמות?

[=אם על הרישא, זה פשוט! האם ספר תורה גרוע מעצמות?]

אלא אסיפא.

[=אלא על הסיפא, שאם מתיירא מגוים או מלסטים

מותר לרכב על ספר התורה.] 

דסקיא היא מילה ביוונית disakkion, שק כפול, או באנגלית, a saddle bag וכבר פירש ר' נתן בן יחיאל בעל הערוך במאה הי"א (הערוך השלם, חלק ג', עמ' 43, ערך דיוסק): "פירוש שני שקין מחוברין ומונחין על החמור, אחד מצד זה ואחד מצד אחר". וכך פירשו חנוך יהודה קאהוט, שם; מרקוס יאסטרוב במילונו, עמ' 302; ושמואל קרויס במילונו, עמ' 209. כלומר, אסור לשים עצמות או ספר תורה בדיסקיון על חמור ולרכב עליהם מפני שזהו מנהג בזיון, אבל אם הוא מפחד מפני גוים או מפני שודדים מותר.

1. 2. ירושלמי ברכות ג':ה', דפוס ויניציאה, דף ו' ע"ד = כתב יד ליידן, מהד' האקדמיה, טור 30:

דייסקי [=דיסקיא] שהיא מליאה ספרים או שהיו בתוכה עצמות המת,

הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב.(1)

השאילה היא, מה פירוש המילים: "מפשילן מאחוריו ורוכב". הרב משה מרגלית (המאה הי"ח) מסביר בפני משה, פירושו הקלאסי לירושלמי, ד"ה מפשילן: "על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש". והוא פירש כך מן הסתם בעקבות בעלי התוספות (ברכות י"ח ע"א ד"ה וירכב וד"ה אלא) והרא"ש (לברכות פרק ג', סימן ז'): "אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי [זה בסדר]". וכך תרגם צבי זהבי בימינו: "he must set them behind him and he may ride [on the same animal with them]" (Tzvee Zahavy, The Talmud of the Land of Israel, Volume 1, Berakhot, Chicago, 1989, p. 142).

וכך תרגם צ'רלס הורוביץ בתרגומו הגרמני של ירושלמי ברכות: soll er die (Sacke) hinter sich festbinden und darf (dann) reiten… (Charles Horowitz, Die Jerusalemer Talmud in deutscher Ubersetzung, Band I, Berakhot, Tubingen, 1975, p. 104)

ברם, לא כך פירשו שלושה חוקרים אחרים. משה שוואב תרגם במאה התשע-עשרה: "it must be attached to one's back (i.e., one must not sit on it)" (Moses Schwab, The Talmud of Jerusalem, Vol. I, Berakhot, London, 1886, p. 70)

וגוגנהיימר תרגם בימינו: "one carries it on his back and rides". הוא מוסיף בפירושו שם שאסור לשים את הדייסקי על החמור אלא "הבן אדם צריך לשאת אותו אפילו אם הוא רוכב". Heinrich Guggenheimer, The Jerusalem Talmud, First Order Zeraim, Tractate Berakhot, Berlin-New York, 2000, p. 319

יתר על כן, מרקוס יאסטרוב כותב במילונו (עמ' 1247), בלי לצטט את המקור שלנו,  שכל פעם שנאמר בספרות חזל "מפשילו לאחור" הכוונה "to twist or knot a bundle and throw it over one's shoulder" כלומר, להפשיל את החבילה מאחוריו על כתפו.  

כלומר, לפי תוספות, הרא"ש, בעל פני משה, זהבי והורוביץ הרוכב שם את הספרים מאחורה על גב החמור. אבל לפי שוואב, גוגנהיימר ויאסטרוב, הרוכב שם את הספרים על גבו או על כתפו. וכולם מסכימים שבאופן כללי אין לשבת על הדיסקיא.

לפי הפירוש השני, הירושלמי דומה יותר לדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה י', י"א שאף הוא דורש שהרוכב יחזיק את הספר תורה בעצמו: "מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך". 

3. מסכת שמחות י"ג:ב', מהד' זלוטניק, ניו הייבין, 1966, עמ' 37 (והשוו מהד' היגער, ניו יורק, תרצ"א, עמ' 201 לשינויי גירסא חשובים):

מעבירין עצמות בכלי וכתבי הקודש ממקום למקום, אבל לא בקרון, ולא בספינה ולא על גבי בהמה, ולא ישב עליהן.

ואם בשביל המת עצמו או בשביל שיגנוב המכס – הרי זה מותר.

מסכת שמחות נערכה כנראה בארץ ישראל בסוף המאה השלישית (ראו זלוטניק הנ"ל, עמ' 9-4). אם היו גדולי הפוסקים קובעים הלכה על פי מקור זה, הדבר היה מקשה מאד על העברת כתבי הקודש ממקום למקום, אבל הלכה זו לא צוטטה על ידי רוב הפוסקים שעסקו בנושא שלנו.

רובם פסקו כרגיל על פי הסוגיא הנ"ל בתלמוד הבבלי. לגבי שעת סכנה, הם הסכימו שמותר לשים את הספר בדיסקיא ולרכב על החמור או על הספר. ברם, יש מחלוקת כשאין סכנה.

הרמב"ם והטור (ואולי הרי"ף והרא"ש) פסקו שבאופן כללי חייב המוליך ספר תורה על חמור להחזיק את הספר בחיקו כל הדרך.

לעומת זאת, בעלי התוספות והמרדכי והרא"ש פסקו בעקבות הירושלמי שמותר לו להפשיל את הספר על החמור מאחוריו.(2)

כל זה לא קשור באופן ישיר לשאלתנו מכיוון שבימינו כמעט אף אחד לא נוסע לשום מקום על גבי חמור. אבל ברור מן המקורות הנ"ל שבתקופת התלמוד יהודי שרצה להוביל  ספר תורה ממקום למקום עשה כך בעצמו כשהוא יושב על חמורו. לפי הרמב"ם והטור, הוא היה נושא את הספר בחיקו, ואילו לפי הירושלמי הוא היה מפשיל את הספר מאחור על גב החמור או על כתפו.

ב) העברת דואר בתקופת התלמוד ובימי הביניים

לפני שנגיע לפוסקים המודרניים שעסקו בשאלתנו, ראוי לשאול למה לא עסקו בשאלה זו של משלוח ספר תורה בדואר בתקופת התלמוד ובימי הביניים? התשובה היא שבתקופת התלמוד ובימי הביניים ברוב המקומות לא היה קיים שרות דואר, פרט לדואר של מלכים. מי שרצה לשלוח מכתב או חבילה ממקום למקום בתקופת התלמוד שלח אותו עם קרוב, חבר, שותף או בן-אדם אמין (הסזר, עמ' 222). אכן, כך נהגו גם באשכנז ובצרפת וזהו הרקע לחרם המיוחס לרבינו גרשום (1028-960) או לרבינו תם (צרפת, 1100 לערך – 1171) שאסור לאדם לקרוא את המכתב של חבירו (ראו פינקלשטין) ועד היום יש מנהג לכתוב על מכתבים "בחדר"ג" [בחרם דרבינו גרשום].

אכן, אפילו בתקופה הקלאסית של גניזת קהיר (המאות הי'-הי"ג) כשהיה שרות דואר מסודר של המוסלמים, זה כלל מכתבים בלבד. היהודים לא שלחו כסף או זהב או חפצים יקרים בדואר מכיוון שפחדו משודדים (ראו גויטיין).

ג) כבודו של ספר התורה

לפני שפוסקים הלכה בנדון, יש להדגיש שכל הפוסקים במשך הדורות הדגישו ש"חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה" (לשונם של הטור והשלחן ערוך, יורה דעה רפ"ב).  והרי סיכום בסיסי של ההלכות בתלמוד על פי הרמב"ם (הלכות ספר תורה י':ה'-י') והשלחן ערוך (יורה דעה רפ"ב:א'-ב'):

"רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות" (אבות ד':ו').

"אמר רב אחא בר אהבה: זאת אומרת, אין מזרקין כתבי הקודש" (עירובין צ"ח ע"א; והשוו מסכת סופרים ג':ט"ז, מהד' היגער, עמ' 131).

אסור להיכנס עם ספר תורה לבית המרחץ או לבית הכסא (סנהדרין כ"א ע"ב).

אסור לאחוז ספר תורה כשהוא ערום, כלומר, או הספר או הבן-אדם (מגילה ל"ב ע"א).

אסור לשבת על מיטה או ספסל שספר תורה מונח עליה/עליו (מנחות ל"ב ע"ב; ירושלמי ברכות ג',ה', דף ו' ע"ד; מסכת סופרים ג':י"ז, מהד' היגער, עמ' 132-131).

אסור לגבר לקיים יחסי אישות עם אשתו בבית שיש בו ספר תורה אלא אם כן יניחנו כלי בתוך כלי (ברכות כ"ה סוף ע"ב).

כל הרואה ספר תורה כשמישהו מוליכו חייב לעמוד מפניו (קידושין ל"ג ע"ב).

חלק מן המקורות האלה מובאים אצל הרב וולטר ג'ייקובס והרב אליעזר מלמד בדיונים שלהם על הנושא הנדון.

אכן, היחס הזה של כבוד לספר תורה מסביר את המנהגים הרבים הקשורים להפלת ספר תורה בשוגג, נושא שנדון בארבעים שו"ת! (ראו גולינקין, הפלת ספר תורה).

הוא גם מסביר את הוויכוח האם מותר להביא ספר תורה לבית האבל לקריאה חד-פעמית (ראו גולינקין, הבאת ספר תורה).

ד) האם מותר לשלוח ספר תורה בדואר?

1. הובלת ספר התורה באופן אישי: ברור שלכתחילה מצווה מן המובחר להוביל את ספר התורה באופן אישי ממקום למקום וכפי שמשתקף בבבלי ובירושלמי ובשמחות הנ"ל ובדברי הרמב"ם הנ"ל. אכן, כל פעם שאני הייתי מעורב בהעברת ספר תורה מארה"ב לישראל עבור בית ספר תל"י או מארה"ב לאוקראינה עבור מרכז של מדרשת שכטר, מי שהוביל את הספר לקח את הספר איתו על המטוס והביא את הספר אל בית הספר או אל בית הכנסת באופן אישי. וכך הדגיש הרב וולטר ג'ייקובס ש"יש להוביל את הספר תורה באופן אישי מבית כנסת לבית כנסת על מנת לתת לו את הכבוד הראוי לו". ולכן, מכיוון שאתה לא יכול להוביל 17 ספרים ל-17 מקומות, ראוי ורצוי שחברי בית הכנסת המקבל את הספר יסעו אליך על מנת להביא את הספר חזרה למקומם באופן אישי.

2. אבל מה עושים אם אי אפשר להוביל את ספר התורה באופן אישי וחייבים לשלוח את הספר תורה דרך הדואר, פדקס וכדומה? או מה עושים אם צריכים לשלוח הרבה ספרי תורה ביחד מחו"ל לארץ כפי שמתואר פעמיים בספרו האוטוביוגראפי של הרב מנחם הכהן?

הרי אסור לזרוק ספר תורה ואסור לשים אותו על הקרקע כפי שראינו לעיל, וזה בדיוק מה שעושים עם חבילות של הדואר ושל פדקס — זורקים אותן, שמים אותן בערמות, שמים אותן על הקרקע וזהו בזיון לספר התורה! הוצעו לכך כמה פתרונות:

א. התרת התפירות בין חומש לחומש: בעבר — בלי שום קשר לדואר – היתה שיטה די נפוצה אצל חכמי טורקיה מן המאה השש-עשרה ואילך לפסול את ספר התורה בדרכים שונות לפני נסיעה לעיר אחרת ולתקן את הספר לאחר הגעתו ליעדו. השיטות כללו לשים שעווה על אות אחת; להתיר תפירות באמצע הספר; להתיר תפירות בין חומש לחומש; להתיר את הספר מן עמוד הספר; ולחלק את הספר לשני חלקים. המנהגים השונים נידונים אצל מהרשד"ם (הרב שמואל די מדינה), הרב חזן, הרב פאלגי בשני חיבוריו, והרב סופר.

הרב חזן התנגד לשיטה של שימת שעווה מכיוון שלדעת הרמב"ן כל אות קדושה ולכן אין לשים שעווה על אות. הרב פאלאגי הסכים לדעתו ושניהם פסקו שיש להתיר את התפירות בין חומש לחומש, מכיוון שמותר לפי טור יורה דעה רפ"ג לכתוב כל חומש בנפרד. לאחר שהספר מגיע ליעדו יש לתפור את התפירות מחדש. אני מסכים עם גישתם שאם שמים שעווה על אות יש חשש לחבלה בספר בידיים. ולכן עדיף להתיר כמה תפירות בין חומש לחומש.

אכן, הרב אליעזר מלמד אימץ את השיטה של התרת התפירות (על פי סיכומו של הרב סופר) בימינו ונותן דוגמא של ״כגון שטסים ממדינה למדינה״.(3)

ב. לשלוח את ספר התורה בארגז: אכן, אסור לזרוק את כתבי הקודש על פי עירובין צ"ח ע"א הנ"ל, אבל התלמוד התכוון לזריקת הספר בלי ארגז. אם ספר התורה נמצא בארגז מותר. כמו כן, ברכות י"ח ע"א הנ"ל דאג לא לשבת על דסקיא או שק מלא ספרים, אבל בארגז מותר. כך פסק הרב אריק.

ג. לשלוח את ספר התורה כלי בתוך כלי: זה מותר על סמך הברייתא בברכות כ"ה סוף ע"ב הנ"ל שמותר לקיים יחסי אישות עם ספר תורה בבית אם "יניחם כלי בתוך כלי". כך פסקו הרבנים אריק, ברייש, פלדר ושטרן.

ד. יש לכתוב על הארגז "שביר": כתוצאה מכך, המובילים יעשו מאמץ לא לזרוק את הארגז. כך פסקו הרב ברייש והרב פלדר.

ה) סיכום והלכה למעשה

בסיכום, לכתחילה יש לקחת את ספר התורה ליעדו באוטו או במטוס באופן אישי. אבל אם זה בלתי אפשרי או אם מדובר בהובלת הרבה ספרי תורה ביחד, יש להתיר את התפירות בין שניים מן החומשים; לשים את ספר התורה בארגז קשיח; לשים אותו כלי בתוך כלי; ולרשום על החבילה "שביר".

ויהי רצון שנמשיך לכבד ולהוקיר את ספרי התורה, כמו שעשו אבותינו במשך אלפי שנים.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

אור לי"ז כסלו תשפ״ו

הערות

1. הלכה זאת בירושלמי מצוטטת בשינויים קלים אצל ראשונים שונים. ראו בער ראטנער, אהבת ציון וירושלים, ברכות, ווילנא, תרס"א, עמ' 88-87 וכן ראשונים נוספים שאינם רשומים שם.
2. הרי"ף לברכות פרק ג', דפוס ווילנא, דף י"א ע"א; תוספות על המקום, ד"ה וירכב עליהם וד"ה אלא; המרדכי לברכות פרק ג', אות נ"ט, דפוס ווילנא, מ"ו ע"ג; פסקי הרא"ש לברכות פרק ג', אות ז', דפוס ווילנא, דף י' ע"ד – י"א ע"א; הרמב"ם הלכות ספר תורה י':י"א; טור יורה דעה רפ"ב:ג' עם בית יוסף והב"ח באריכות, והפרישה והדרישה; שלחן ערוך יורה דעה שם עם הש״ך וביאור הגר״א.
3. ראו הרב בצלאל שטרן, סימן קמ"ב, רט"ז ע"א למחלוקת בין אחרונים אם ספר תורה פסול עומד בקדושתו אם לאו. מצד שני הרב מאיר אריק התנגד להסרת התפירות מחמת חשש הורדה מקדושה וזה לא נחוץ בעיניו מכיוון שאפשר לשלוח בארגז וכלי בתוך כלי, אבל הוא לא ראה את כל הפוסקים הספרדיים שהתירו את הדבר הזה.

ספרות

א. שאלות ותשובות

אריק – הרב מאיר אריק, שו"ת אמרי יושר, חלק ב', קראקא, תרפ"ה, סימן קע"א, אות ב'

ברייש — הרב מרדכי יעקב ברייש, שו״ת חלקת יעקב, חלק א', ירושלים, תשי"א, סימן קס"ד = חלק אורח חיים, תל אביב, תשנ"ב, סימן מ"ה  

גולינקין, הפלת ספר תורה – דוד גולינקין, "תשובה בענין תענית על ספר תורה שנפל", תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ו', ירושלים, תשנ"ט, עמ׳ 32-23 (המופיע גם באתר responsafortoday.com)

גולינקין, הבאת ספר תורה – דוד גוליקנין, "תשובה בענין הבאת ספר תורה לקריאה חד-פעמית", שם, עמ' 90-81 (המופיע גם באתר responsafortoday.com)

ג'ייקובס — Rabbi Walter Jacobs, Questions and Reform Jewish Answers, New York, 1992, No. 138

הכהן– הרב מנחם הכהן, למען אחי ורעי: פרקי חיים, הוצאת מודן, 2025, עמ' 114; 208 ושוב בעמ' 251-245

חזן – הרב רפאל יוסף חזן, שו"ת חקרי לב, חלק יורה דעה, חלק ב', שאלוניקי, תקס"ו, בשיירי אורח חיים סימן ו', דף ג' ע"א

מהרשד"ם – הרב שמואל די מדינה, שו"ת מהרשד"ם, חלק יורה דעה, סימן קפ"ה

מלמד — הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים א', הר ברכה, תש״פ, פרק ו', כבוד ספר תורה, עמ׳ 141-140

סופר — הרב יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים קל״ה, אות ע"ד

פאלאג'י – הרב חיים פאלאג'י, שו"ת לב חיים, חלק ב', אזמיר, תרכ"ט, סימן כ"ב

פאלאג'י – הרב חיים פאלאג'י, ספר חיים, שאלוניקי, תרכ"ח, פרק ו', סעיף י"א

פונטרימולי – הרב חיים בנימין פונטרימולי, פתח הדביר, המובא אצל הרב סופר

פלדר — הרב גדליה פלדר, יסודי ישרון, חלק ב׳, ניו יורק, תשט'ז, עמ׳ ק"ט-קי"א

רבינוביץ — הרב יצחק אייזיק רבינוביץ, שו"ת עטרת יצחק, ירושלים, תרפ"ה, סימן ע"ה

שטרן — הרב בצלאל שטרן, שו״ת בצל החכמה, חלק ד', ירושלים, תשמ"ב, סימנים קמ"ב-קמ"ה

ב. ספרות על העברת דואר בתקופת התלמוד ובימי הביניים

אברהמס – Israel Abrahams, "Jews and Letters" in: The Book of Delight and Other Papers, Philadelphia, 1912, pp. 287-289

אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, Philadelphia, 1896, pp. 76, 424 = second expanded edition, edited by Cecil Roth, London, 1932, pp. 92, 448

גויטיין — A Mediterranean Society: The Jewish Communities of the Arab World as Portrayed in the Documents of the Cairo Geniza, Vol. I: Economic Foundations, Berkeley and Los Angeles, 1967, pp. 281-295

הסזר —  Catherine Heszer in idem., editor, The Oxford Handbook of Jewish Daily Life in Roman Palestine, Oxford, 2010, p. 222

מנשה – Sophia Menache, editor, Communication in the Jewish Diaspora: The Pre-Modern World, Leiden, 1996

פינקלשטין – Louis Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages, New York, 1924 and 1974, pp. 31, 171-172, 178, 189, 195, 201

קראצאור – I. Kracauer, The Jewish Encyclopedia, Vol. 8, p. 15, s.v. Letter-Carriers, Jewish

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ' דוד גולינקין