לאחר עשרים שנות נישואין, עדיין לא זכו יצחק ורבקה לילד. מציאות קשה זו הביאה אותם לפנות אל ה' בתפילה:
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִיא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), כלומר, יצחק התפלל אל ה' מול אישתו, משום שהייתה עקרה. ה' קיבל את תפילתו, ורבקה אישתו הרתה.

המילים "לְנֹכַח אִשְׁתּו" בפסוק מעוררות עניין. ניתן היה לכתוב בפשטות שיצחק ורבקה התפללו יחדיו, אולם הכתוב בוחר לתאר את סוג הקשר שהיה ביניהם באותו הרגע. יצחק היה "נֹכַח" אישתו רבקה. מפרשים שונים מציעים פירושים מגוונים למילה נוכח. נבחן שלוש דרכים להבנת המילה הזו, כאשר כל אחת מהן מעמיקה את הבנתנו כיצד ניתן להיות נוכחים בעבור בן או בת הזוג.

פירוש ראשון: לפי רש"י (בעקבות המדרש) המילה מתארת את מיקומם הפיזי. על פי פירוש זה, יצחק ורבקה התפללו יחד באותו חדר – יצחק מצד אחד ורבקה מן הצד האחר. כלומר, ברגע המשבר לא ברח יצחק לשדה, ורבקה לא הסתגרה לבדה בחדרה. הם נשארו קרובים זה לזו ובחרו לעשות יחד פעולה משמעותית – להתפלל.

פירוש זה מדגיש את ערכה של הקרבה הפיזית. כאשר אנחנו שרויים בקושי, הצורך הראשון שלנו הוא בנוכחות קרובה של בן או בת הזוג. לעיתים, כאשר בן או בת הזוג מתעכבים בעבודה או שקועים בשליחת הודעות, תחושת הבדידות מתעצמת. לפעמים די בכך שנשב יחד על הספה כדי לחוש רוגע. גם אם אין רצון בשיחה, עצם העשייה המשותפת – תפילה, קריאה זה לצד זה, או משחק – משרה תחושת ביחד. הנוכחות הלא־מילולית של בן הזוג תומכת ומנחמת.

פירוש שני: לפי דעת־מקרא אין מדובר בנוכחות פיזית אלא בנוכחות מחשבתית. יצחק חשב על רבקה בזמן שהתפלל. הוא חשב על צרכיה, על צערה ועל כמיהותיה. גם אם רבקה לא הייתה בחדר, דמותה הייתה נוכחת במחשבותיו.

פירוש זה מלמד על חשיבות הקדשת מחשבה לבן או לבת הזוג. נישואין פירושם חיים משותפים – בעיותיו של האחד הופכות לבעיות של האחר. כאשר אנחנו אוהבים ומחויבים זה לזו, איננו שמים בצד את צרכי בן או בת הזוג אלא נותנים להם מקום בתוך עולמנו. כשבן או בת הזוג חווה קושי, מחשבותינו נתונות לו ללא הרף. הידיעה שאנחנו נמצאים בתוך תודעתו של האהוב שלנו גורמת לו להרגיש נראים ואהובים.

פירוש שלישי: על פי המדרש (בראשית רבה, ס"ג) הנוכחות של יצחק ורבקה הייתה נעוצה בבחירה הזוגית שהם עשו ברגע המשבר. על פי המדרש, יצחק ידע שאינו עקר, שהרי הובטח לו מפי ה' שיזכה לצאצאים. ובכל זאת, הוא לא חיפש אישה אחרת שתלד לו ילדים. המדרש מספר:

"לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" – מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר: רבונו של עולם כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה.

המדרש חושף את תוכן תפילתם המשותפת: יצחק ביקש ילדים דווקא מרבקה, ורבקה ביקשה ילדים דווקא מיצחק. זה היה רגע של חידוש וחיזוק ברית הנישואין ביניהם. יצחק בחר ברבקה מחדש להיות לו לאישה, גם במחיר אי־הוודאות אם ומתי יזכו לילדים. בשעת קושי זו הם חיזקו את נאמנותם ואהבתם ההדדית.

שלוש הפרשנויות הללו מתארות שלוש צורות של נוכחות זוגית: קרבה פיזית, מחשבה מתמדת, ונאמנות מחודשת. כל אחת מהן תורמת לבניית קשר יציב ובטוח. אנחנו רוצים לדעת שבן או בת זוגנו רוצה להיות איתנו, חושב עלינו, ובוחר בנו מחדש. כאשר אנחנו חשים שבן הזוג משקיע את כל מרצו בנו – אנחנו מרגישים בטוחים, ואז אנחנו יכולים להישען עליו ולסמוך עליו בלב שלם.

גאולה

יצחק ורבקה תמכו זה בזו, גילו אמפתיה זה כלפי זו, ובכך אפשרו לעצמם להישען זה על זו. היבטים מסוימים בדינאמיקה זו של אמפתיה והישענות קיימים גם במערכת היחסים שבין הקב"ה לבין עם ישראל. בהיסטוריה של עם ישראל היו תקופות בהם עם ישראל התקשה לקיים מצוות והתקשה להיות "נוכחים" בקשר שלהם עם הקב"ה. מעניין לראות באיזה אופן הקב"ה התמקם מול עם ישראל ברגעיהם הקשים.

בספר דברים (פרקים כט–ל) נאמר כי יגיע זמן שבו עם ישראל לא ישמור את מצוות ה', ייענש ויגלה מארצו. לאחר מכן יחזור בתשובה, יחזור אל ה' ואל ארץ ישראל. וכך נאמר:
"וְשָׁב ה' אֱלֹהיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהיךָ שָׁמָּה." (דברים ל, ג)

הגמרא (מסכת מגילה כ"ט, ע"א) שמה לב לכך שהפסוק אינו אומר "והשיב ה' את שבותך" אלא "ושב ה' אלוהיך".  הגמרא מדייקת בבחירה לשונית זו ואומרת:

תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה. שבכל מקום שגלו שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך". "והשיב" לא נאמר אלא "ושב". מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות.

אנחנו נוטים לחשוב שבזמן הגלות ה' נותר בירושלים או בשמיים, ממתין לשובנו. אך על פי דברי חז"ל – ה' הלך איתנו לגלות. ה' לא נשאר במגדל השן אלא ירד אלינו, ליווה אותנו בצערנו, והיה נוכח עמנו. ההתמסרות של הקב"ה אל עם ישראל לא באה לידי ביטוי בתקופה זו דרך העשייה או הדיבור של ה' אלא דרך עצם ההימצאות שלו אתנו.

גם בנישואין יש זמנים של "גלות" – רגעים בהם יש תחושה של ניתוק, בלבול או תסכול. ברגעים אלו עצם הנוכחות של בן הזוג היא מתנה גדולה. פעמים רבות אין לנו צורך בעצה או בפתרון, אלא צורך בכך שבן או בת הזוג שלנו פשוט ישב לידנו ויקשיב לנו.

הקשבה אמיתית נעשית לא רק עם האוזניים אלא גם עם הלב. הקשבה אמפתית כוללת שאלות כנות וניסיון להבין את מחשבותיו ורגשותיו של האחר. הקשבה כזו מעניקה תחושה של יחד ושל שייכות. כאשר אנחנו מניחים בצד הנחות מוקדמות ונכנסים לשיחה בנפש פתוחה, אנחנו מאפשרים לבן או בת זוגנו לבטא את עצמו באופן מלא – ומתוך כך לומדים עליו או עליה דברים חדשים.

כאשר אני משתף את בן או בת זוגי, הידיעה שאיני לבד מקלה על נטל חיי. הקלה זו משנה את חיי הרגשיים: היא מאפשרת לי לנשום עמוק יותר ולחיות יותר מתוך תחושת מלאות ופחות מתוך פחד. לשמוע מבן או מבת הזוג שוב ושוב את המילים "אני כאן איתך" – יש בכך סוג של גאולה.

כשבחַנו את יחסו של ה' לעם ישראל, ראינו שה' שב עם עמו מן הגלות, משום שהיה איתו שם. ייתכן שאחד הגורמים שאפשרו לעם ישראל לשוב לארץ המובטחת הייתה עצם הידיעה שלא היו לבד.

מערכות היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל ובין בני זוג אינם רק מקבילים אלא גם קשורים בקשר עמוק זה בזה. המילה "גלות" איננה רק תיאור של מצב גיאוגרפי. המילה "גלות" מתארת גם מצב רוחני של ריחוק וניכור. כאשר אני נוכח בעבור אדם אחר, ועוזר לו לשוב אל "הארץ המובטחת" הפנימית שלו, אני מביא גאולה לעולם. כשאנחנו מגלים אמפתיה עמוקה כלפי בן או בת הזוג שלנו, אנחנו מידמים לקב"ה, ואנחנו גם מכניסים את הנוכחות האלוהית אל חיינו ואל העולם.

(המאמר מבוסס על פרק מספרו של ד"ר דוד לסטר: JEWISH MARRIAGE: The Ceremony, The First Year, and The Journey That Follows, Mosaica Press , 2019)