המאה התשע עשרה הייתה תקופה של קדמה. ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות שינו באופן עמוק את הדרך שבה האדם רואה ומבין את העולם. המבט הפך לאובייקט של חקירה מדעית ושל שליטה תרבותית כאחת. צורות ראייה חדשות – מהמיקרוסקופ ועד הצילום – הפכו את הראייה כביטוי לתפיסת עולם חדשה: ראייה כמעשה של ידע, של כוח ושל הנאה. הייתה זו נקודת הזמן בה התהווה "הצופה המודרני" – ישות שתודעתה מתעצבת דרך מכשירים טכנולוגיים המכוונים את אופן ההתבוננות שלה.

הסטריאוסקופ הוא מכשיר אופטי שהומצא במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה והיווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הדימוי החזותי. הוא אפשר לצופים לחוות אשליה של עומק מתוך שתי תמונות שטוחות – חוויה שנתפסה באותה תקופה כמעט קסומה. הסטריאוסקופ לא היה רק חידוש טכנולוגי אלא גם מהפכה בתפיסת הראייה, שנגעה בשאלות של תפיסה, ריאליזם, דמיון וקשר בין מדע לתרבות פופולרית.

עקרון הפעולה של הסטריאוסקופ מבוסס על ראייה בינוקולרית: כל עין קולטת תמונה מעט שונה, והמוח מאחד את השתיים ליצירת תחושת עומק. סר צ'ארלס ויטסטון (Charles Wheatstone) , שהמציא בין היתר את הטלגרף החשמלי, הציג בשנת 1838 את עקרון הסטריאוסקופיה — ראייה בעינית היוצרת תחושת עומק מתוך שתי תמונות שטוחות. למרות שהמכשיר היה מסורבל, הוא שימש הוכחה מדעית לתפיסה של העין האנושית את המרחב וניסה לענות על השאלה כיצד אנחנו רואים?  כעשור מאוחר יותר, פיתח סר דייוויד ברוסטר (David Brewster) גרסה משופרת וקומפקטית שכללה עדשות מגדילות והייתה נוחה לשימוש ביתי. בכך עבר הסטריאוסקופ מהמעבדה המדעית אל הסלון הבורגני. שילוב הצילום באמצע המאה הפך את המכשיר למוצר צריכה נרחב: תצלומים סיפקו תכנים ויזואליים שניתן היה לשכפל ולהפיץ בקלות. המעבר מציור לצילום היה טבעי: הטכנולוגיה הצעירה של הצילום – משנות הארבעים של המאה התשע עשרה – סיפקה חומר ויזואלי רב שאפשר לסטריאוסקופ להפוך למוצר צריכה תרבותי ולימודי של מעמד הביניים והמעמד הגבוה באירופה ובארצות הברית ושהיה לסמל של השכלה טעם וקידמה.

סדרות תצלומים סטריאוסקופיים שווקו על ידי חברות מסחריות ועסקו במגוון רחב של נושאים: נופים אקזוטיים, אתרי עתיקות, סצנות אורבניות ואף אירועים פוליטיים. התצלומים יצרו חוויה מדומיינת של מסע וירטואלי, והיו לחלק מתהליך גלובלי של הפצת ידע ויזואלי בעידן של התרחבות אימפריאלית וצריכה תרבותית המונית. הסטריאוסקופ היה לא רק כלי בידורי אלא גם מכשיר אידיאולוגי: הוא הפיץ דימויים של "האחר" ושל המרחב הקולוניאלי, ועיצב את נקודת המבט המערבית על העולם.  הדימויים ששיווקו החברות הגדולות הציגו את המזרח התיכון, אפריקה ואסיה  כמרחבים אקזוטיים, נחשקים ובלתי נגישים, בעוד שהצופה האירופי או האמריקני הוצב כמתבונן חיצוני. כך נוצרה חוויה של 'ידיעה דרך ראייה' ששימשה את הסדר הקולוניאלי: הצופה הבורגני בביתו הפנים מבט היררכי על העולם – מבט המשלב סקרנות, שליטה ולעיתים גם תחושת עליונות תרבותית. עם זאת, הסטריאוסקופ לא היה רק מכשיר אידיאולוגי אלא גם אובייקט רגשי. הוא עורר סקרנות, פליאה ואינטימיות: חוויית הצפייה דרשה התקרבות פיזית לעדשה, כמעט מגע עם הדימוי. בכך הוא יצר מערכת יחסים חדשה בין גוף, מכונה ותמונה – מערכת שהפכה מאוחר יותר לאבן יסוד בתרבות הצפייה המודרנית.

חברה בולטת במיוחד בתחום זה הייתה Underwood & Underwood  שהוקמה ב-1881 בקנזס סיטי על ידי האחים ברט ואלוויס אנדרווד. החברה צמחה במהירות ובשיא פעילותה נחשבה לגדולה בעולם בתחום הצילום הסטריאוסקופי. היא הפעילה מערך הפצה עולמי, שלחה צלמים ליעדים מרוחקים, וייצרה סדרות מקיפות שכללו לעיתים אלפי תצלומים.
ייחודה של החברה לא היה רק בכמות אלא גם באופן הארגון: היא סיפקה אלבומים מסודרים לפי נושאים — "מסעות סביב העולם", "הארץ הקדושה", "המלחמה הגדולה" — שאפשרו לצרכן הביתי לעבור חוויה מובנית של למידה דרך דימויים. בכך תרמו אנדרווד ואנדרווד להפיכת הסטריאוסקופ לא רק לאובייקט בידורי אלא גם לכלי פדגוגי.

הסטריאוסקופ הדגים את המעבר של הצילום ממדיום של תיעוד בלבד אל מדיום של חוויה חושית. הוא חשף את הפוטנציאל של הדימוי לחרוג מגבולות הדו־ממד ולהפוך לאמצעי ליצירת אשליה ולהעצמת החוויה החזותית. בכך תרם המכשיר להתפתחות מסורות של ראייה מדעית — המשתמשת באשליות כדי להבין את פעולת העין והמוח, ושל ראייה פופולרית  — הנהנית מאפקטים חזותיים כצורת בידור.

ניתן לראות במכשיר את תחילת השרשרת שמובילה לקולנוע, לטלוויזיה, לטכנולוגיות תלת־ממד ולמציאות המדומה של ימינו.

הסטריאוסקופ הפיץ דימויים ששירתו לא פעם אידיאולוגיות של שליטה וניכוס. סדרות של אנדרווד ואנדרווד, כמו גם חברות אחרות, הציגו את המזרח התיכון, אפריקה ואסיה מנקודת מבט קולוניאלית מערבית, תוך שימור היררכיות של ידע וכוח. הצופה הבורגני, שעיין באלבום סטריאוסקופי בביתו, הפנים דימוי של עולם היררכי, שבו אירופה וארצות הברית תופסות את עמדת המתבונן, בעוד "האחר" נחשף כאובייקט לתצוגה.

בעשור הראשון של המאה העשרים-הסטריאוסקופ החל לאבד ממעמדו. שילוב הדפוס חצי – גוון (halftone) [1] בעיתונות ובמגזינים אפשר הפצה המונית וזולה של תצלומים בודדים וסיפק חלופה פופולרית ונגישה. גם הופעת הקולנוע יצרה חוויה אימרסיבית – חוויה שמכניסה את הצופה (משתתף) "פנימה" לעולם התוכן כך שהוא מרגיש נוכחות בתוך הסצנה, לא רק כמתבונן מבחוץ.
ירידת העלויות של הצילום הביתי (כדוגמת מצלמות פשוטות וזולות כמו קודאק), והטלטלות של מלחמת העולם הראשונה דחקו את המכשיר לשוליים. תוך כשני עשורים עבר הסטריאוסקופ ממוצר חובה בסלון הבורגני לאובייקט אספנות או עזר הוראה נקודתי.

עם זאת, עקרון הראייה הבינוקולרית לא נעלם אלא יושם ועבר לטכנולוגיות אחרות: 3D בקולנוע, פילטרים פולריזטיביים, מיפוי תלת מימדי, ומציאות מדומה  (VR/AR)  עכשווית — כולם נשענים על אותו רעיון יסודי של יצירת עומק מדימויים נפרדים. כך, גם אם המכשיר עצמו דעך, תרבות הראייה שהוא קידם — ראייה חווייתית, שכבתית ומתווכת — קיימת עד היום בפלטפורמות חדשות.

הסטריאוסקופ מסמן רגע מכונן בהיסטוריה של המבט המודרני – נקודת מפגש בין מדע, טכנולוגיה ודמיון, שבה הצופה הופך לשותף פעיל ביצירת החוויה הוויזואלית. הוא לימד את הצופה לראות בעומק, לא רק במובן האופטי אלא גם במובן התרבותי – להבין שהראייה עצמה היא תוצר מתווך, מובנה ומעוצב. הסטריאוסקופ איננו relic של העבר אלא אב טיפוס של תרבות הראייה המודרנית: תרבות שבה העין מתווכת דרך עדשה, המסך הופך לחלון, והעולם נתפס לא כנוכחות ישירה אלא כאשליה מתוכננת של עומק, תנועה ונגישות.

[1] הטמעת דפוס חציי־גוונים (halftone) בעיתונות אפשרה להפוך תצלומים לרשת נקודות זעירות בגודל ובצפיפות משתנים; כך התקבלו טונים רציפים במכונות דפוס פשוטות. הטכנולוגיה הזו הפחיתה עלויות והפכה את התצלום לנגיש במיליוני עותקים, ובכך האיצה את מעבר הידע הוויזואלי מן האלבום הביתי אל העמוד המודפס.