לפני מאה שנה בדיוק, ביום ז' בניסן תרפ"ה (אז 1 באפריל 1925), הכותרות הראשיות בעיתונות היהודית בארץ ובעולם עסקו בנושא שריגש את רוב תושבי א"י היהודים, כמו גם רבים בעולם היהודי: טקס פתיחת האוניברסיטה הראשונה בא"י על פסגת הר הצופים. לא הייתה זו רק עוד 'סתם' אוניברסיטה, אלא אוניברסיטה בעברית! ולא רק סתם אוניברסיטה בעברית, אלא אוניברסיטה שהיא "מקדש לאומי חדש".

רבות נכתב על ייחודו של המהלך ההיסטורי הזה, ועל ייחודה של האוניברסיטה הראשונה "אם האוניברסיטאות" בארץ ישראל. ברשימה קצרה זו ברצוני להתמקד בהיבט ייחודי שנילווה לאירוע והוא הצגת האוניברסיטה כסוג של בית מקדש רוחני חדש לעם ישראל.

ניתן לומר שכבר מראשית המחשבה על הקמת מוסד אקדמי עליון בא"י, במקביל לתחילת העלייה הראשונה, הוא סומן וסומל כמקדש: "האוניברסיטה העברית תהא מקדש חדש לעם ישראל בארצו" כדברי צבי הרמן שפירא, פרופ' למתמטיקה מאוניברסיטת היידלברג שגם הגה את רעיון הקק"ל (הקרן הקיימת לישראל). ביטויים דומים אפשר למצוא גם אצל אחד העם, חיים נחמן ביאליק ואף אצל חיים וייצמן – כולם נמנים על מייסדי האוניברסיטה. ההחלטה על הקמת האוניברסיטה התקבלה בקונגרס הציוני בשנת 1913, ובו השתמשו חיים וייצמן ומנחם אוסישקין בלשון דומה: "אוניברסיטת ציון על הר ציון – הבית השלישי!" או "עתה אנו באים… לבנות מקדש לאומי חדש, את היכל החכמה והמדע על הר ציון".

גם לאחר שאותר ונבחר הר הצופים כמקבילה הריאלית להר ציון, נעשה שימוש במוטיבים מקדשיים. בטקס הנחת אבני הפינה לאוניברסיטה ביום ט"ו באב תרע"ח, מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי האנגלים, הושמעו אמירות כמו "נשמתנו הלאומית… תמצא לה משגב ומבטח בבית מקדשנו זה", כדברי וייצמן, וכן הונחו שתים-עשרה אבני פינה, כשחזור סמלי של טקסים קדומים.

אולם, אין ספק ששיא הקישור הסמלי בין המקדש הקדום לבין האוניברסיטה הצעירה התרחש בטקס הפתיחה לפני מאה שנה. עיתונים יצאו מגדרם בפרפרזות כדי לתאר את הקדושה: "בשנת חמשת אלפים שש מאות ושמונים וחמש, בז' בניסן, נפתחו שערי ההיכל!" או כותרות כגון "מי יעלה בהר הצופים" או "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", כשהכוונה כמובן לפסגת הר הצופים. וגם "מכון לשבתך עולמים"; "הר מרום ישראל" וכמובן "מציון תצא תורה" כאשר ציון וצופים משמשים כאן בערבוביה. אפילו עיתון הארץ "השתפך": " [הר הבית והר ציון לא פנויים] ההר האחד אשר נותר לנו הוא הר הצופים… עליו יתנוסס לתפארה הבית השלישי".

דו־משמעות זו מתבטאת גם בהמנוני האוניברסיטה שחוברו כבר אז,  דוגמת המנונו של המשורר יעקב כהן:
"על הר הצופים נס יינשא לגויים…
וכבוד אלהים חיים עליו חופף
והבית יעמוד על תילו ולא יימוט
מבצר איתן לרוח ומקדש לאמת"

או בהמנון של המשורר יוסף חיים הפטמן "על הר הצופים מגדל אור… אל נגהו נכסף דור ודור, התפלל אליו דום".

גם עיצוב טקס הפתיחה, שהתקיים באמפיתיאטרון שהוכשר במהירות לצורך האירוע והונצח בצילומים רבים ובציור ענק (ראו מעלה) שנראה כסוג של פנטזיה, המתאר אווירת טקס מקדשי שבו "הכהן הגדול" (במקרה הזה הלורד בלפור שנתן את ההצהרה ההיסטורית) ועוד "כוהנים" לבושים בבגדי שרד ארגמניים, וגם נאומיהם היו רוויים בפאתוס היסטורי. מעניין שלמרות הסמליות המקדשית־חילונית, בין הנכבדים שישבו בנינוחות על במת הכבוד היו שני הרבנים הראשיים, והרב קוק (הרב האשכנזי הראשי לישראל) אף נשא תפילה חגיגית.

את העיצוב האדריכלי של האוניברסיטה הטיל וייצמן על האדריכל הסקוטי החשוב פטריק גדס, שהכין תוכניות אב לירושלים ולתל אביב. כשהוא הבין את "רוח המנהיג" הוא עיצב תוכנית לאוניברסיטה דמוית מקדש דתי כפי שרואים בתמונה מטה, שהופיעה בשער אחד העיתונים:

[תמונת כיפת האולם המרכזי על פי תוכנית גדס]

בהמשך, גם חוקר נוף הארץ אפרים הראובני הציע ליהודה לייב מאגנס – נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים – להקים על ההר את "גן הנביאים" ובפסגתו מנורת זהב מקדשית שתנצנץ בשמש לכל אנשי ירושלים, "ולכל קנה וקנה יענדו באופן מתאים אחת הדברות [כגון] 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי' … ואחרי הסתלק השמש מעל פני העיר ומעל ראשי ההרים, עוד יאיר פז המנורה ממעל, למול השמש".

אחת השאלות המעניינות שמלוות כל דיון מחקרי בתולדות האוניברסיטה העברית עוסקת בשאלת הסיבות לבחירת הדימוי של "מקדש" ולבחירת המיקום המיוחד (והלא כל כך נוח ונגיש) על פסגת הר הצופים, בניגוד לכיוון הטבעי של התפתחות העיר העברית דווקא מערבה.

המיקום המרהיב, הצופה אל העיר העתיקה, מול "מקום מקדשנו" כפי שהתבטאו דוד ילין ומנחם שינקין, לא היה מקרי ולא כלכלי, ומצטרף למכלול המרכיבים של בניית הסמל המקדשי החדש. אכן, התנועה הציונית כתנועה לאומית מודרנית השתמשה בסמלים קדומים לדגל ולפרלמנט ועוד. אך לאוניברסיטה, כמוסד אינטלקטואלי עליון, היה ניתן לצפות לשימוש בבית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה או סנהדרין כמרכז חכמי האומה. (נשאיר זאת תחת "צריך עיון".)

כאשר אני מסייר כיום עם הסטודנטים שלי ברחבי הקמפוס ההיסטורי, אני מנסה מצד אחד לשחזר את הרגעים הנשגבים של אותה תקופה, באתרים שבהם הם התרחשו, נעמד בהשתאות מול התמונה המקורית המרשימה, ואז פותח בדיון על המשמעות שהייתה לתהליך העיצוב המיוחד הזה, ומה נותר ממנו כיום.

אנחנו, במכון שכטר, נהנים בעקיפין מחזון האוניברסיטה העברית בשני אופנים; ראשית, עצם ההחלטה להקים לאחר קום המדינה בירושלים שלוחה של בית המדרש לרבנים, שממנו קם לימים מכון שכטר למדעי היהדות, על בסיס שיתוף פעולה עם "אם האוניברסיטאות". ובנוסף, השילוב המיוחד של סמלים יהודיים קדומים עם אקדמיה מודרנית מתממש באופן בולט בדרך החינוכית־אקדמית של המכון, שפתוח בפני כל מי שמבקש להעמיק במדעי היהדות במובנם הרחב.

להרחבה: יאיר פז, "האוניברסיטה העברית על הר הצופים כ'מקדש' " בתוך: מ' הד וש' כץ (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, כרך א', ירושלים תשנ"ז, עמ' 308-281