(תקציר מתוך מאמר בכתובים)

כתבי היד העבריים העתיקים, הפזורים בין ספריות שונות בארץ ובעולם, טומנים בחובם אוצרות מפתיעים: יש ומתגלה בהם חיבור שאיננו מוכר משום מקור אחר ומעולם לא נדפס או פורסם. אחד מהם הוא המדרש המיוחד שבו נדון להלן, אודות שתי נשים שלא רצו להיפרד מהשכינה. מדרש זה מופיע בתוך אוסף כתבי יד שברשות הספרייה הלאומית הרוסית בסנט-פטרסבורג, המכונה ‘אוסף פירקוביץ’.

לפני שנים אחדות, בעת שהשתתפתי בקבוצת המחקר ‘המדרש בקהילות הגניזה’ בראשותו של ד”ר משה לביא מאוניברסיטת חיפה, עברתי על כתבי היד שבאוסף ונתקלתי במדרש הבלתי-מוכר הבא:

אמר ר’ מאיר: שתים נשים זווגו בעם הקדש ונתארמלו [=התאלמנו] ורצו להחזירן לאלהיהן ולבית אביהן, ולא רצו להפרד מן השכינה, לפיכך זכו ויצאו מהן מלכות וכהונה. ומאן נינהו [=ומי הן]? תמר ורות. אמרה לה נעמי: הנה שבה [יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך] (רות א, טו), והשיבה: אל תחטאי עלי, עמך עמי (שם טז), הוא שמני בתוך עמי ואת מרחקת אותי מתחת כנפי השכינה, אני מביאה לך מי שיפרוש עליך כנפיו, שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך וגו’ (שם ג, ט), ולא עוד אלא שאני עושה כנפיך מעולות על כל כנף שנאמר כנף רננים נעלסה (איוב לט, יג) וממך תצא המלכות שנאמר הוא עובד אבי ישי אבי דוד (רות ד, יז). וכל-כך למה? בשביל שלא רצתה להתפרד מן השכינה.

[כאן כנראה חסרות כמה מלים בכתב היד]

…והיתה בוכה יומם ולילה מפני שגדל שֵׁלָה והיא לא נתנה לו לאשה. אמרה: היאך אני פורשת מביתו של צדיק זה [=יהודה]? שמע הקב”ה מחשבתה ונתן לה עצה שנאמר גדול העצה ורב העליליה (ירמיה לב, יט). כשהלכה תמר לבקש עדיה הטמינם השטן והביאוה לפני יהודה ורצה לשורפה. באותה שעה נתפללה לפני הקב”ה ואמרה: רבונו של עולם, זכור לי יחוד שמך שיחדתי שמך בבית אבי והצילה ממיתה זו. ושמע הקב”ה תפלתה ושלח מיכאל ולקח הסימנים מיד השטן והביא לה במקום שהיא מוצאת

מדרש זה משווה בין שתי נשים מקראיות: רות ותמר. שתיהן נשים נכריות שנישאו לבני עם ישראל והתאלמנו. שתיהן התבקשו לחזור אל משפחתן ואל עמן – וסירבו. ההשוואה בין שתי נשים אלה אינה חדשה; למעשה, היא נרמזת כבר במגילת רות עצמה, כאשר זקני בית לחם מברכים את בועז במלים: “ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה” (רות ד, יב). החידוש כאן הוא באופן שבו הן מתוארות: גם רות וגם תמר מוצגות כמי שהצטרפו לעם היהודי באופן פעיל ומתוך בחירה מודעת, בשלב מוקדם של חייהן.

רות מבקשת מנעמי: אל תרחיקי אותי מן השכינה, אני כבר חלק מהעם היהודי – כך מפרש המדרש שלפנינו את המלים “עמך עמי ואלוהיך אלוהי”: עמך כבר עמי ואלוהיך כבר אלוהי! כידוע, המסורת המדרשית המקובלת רואה במלים אלו הסכמה (או בקשה) של רות להתגייר, ומכאן ואילך “התחילה סודרת לה [=נעמי] הלכות גרים” (מדרש רות רבה ב, כב), אך בקטע המדרשי שלפנינו מוצגת רות כמי שכבר התגיירה במואב, ועתה מתנגדת לניסיון של נעמי להשיבה אל אמונתה הקודמת. טענתה העיקרית: “הוא שמני בתוך עמי”, כלומר: הצטרפותה לעם ישראל היא חלק מתוכנית אלוהית, והניסיון לדחות אותה מנוגד אפוא לרצון האל. רות אף מבטיחה לנעמי: “אני מביאה לך מי שיפרוש עליך כנפיו”. זוהי פרשנות ייחודית להמשך הסיפור המקראי, המתאר כיצד נישאה רות לבועז וילדה את עובד, שעליו הכריזו השכנות “יולד בן לנעמי” (רות ד, יז). רות מוצגת במדרש זה כמי שגאלה את נעמי והקימה לה משפחה במקום זו שאבדה. ניתן לראות בתיאור זה היפוך תפקידים כפול: את מקומה של נעמי כדמות היוזמת ומניעה את העלילה נוטלת כאן רות, ובמקום הגואל הגברי מוצגת כאן חלופה נשית.

תמר מתפללת לפני הקב”ה: “זכור לי ייחוד שמך שייחדתי שמך בבית אבי”. גם היא, לפי המדרש בו אנו עוסקים, מוצגת כמי שבחרה באמונה היהודית בעודה בבית אביה. מעשיה הנועזים, שאינם נזכרים במפורש בקטע מדרשי זה (העמדת פני זונה ודרישת הערבון מיהודה), מוגדרים כאן כעצה שנתן בלבה אלוהים משראה את דבקותה בעם ישראל. בניגוד לרות, שמוצאה המואבי מפורש במקרא, על זהותה האתנית של תמר אין כל מידע בפסוקים. חז”ל מזהים אותה כצאצאית של שם: “תמר בתו של שם היתה” (בראשית רבה פרשה פה), אך נראה כי המסורת המדרשית שלפנינו רואה אותה ככנענית, בת למשפחת עובדי אלילים. מסורת דומה מצויה כבר אצל פילון, הפילוסוף היהודי-הלניסטי בן המאה הראשונה לספירה, בחיבורו ‘על המידות הטובות’ (תרגום: סוזן דניאל-נטף):

תמר היתה אשה מסוריה-פלשתינה [=כנען] שגדלה בבית ובעיר של עובדי אלילים גדושים פסלי עץ ואבן […] אבל לאחר שיצאה מחשכה עמוקה כביכול ויכלה לראות מקצת זוהר האמת, שמה את נפשה בכפה והצטרפה אל המחנה של יראת השמים.

נראה, אם כן, כי דמותה של תמר כאשה שהצטרפה אל היהדות מתוך הכרה באמיתותה מבוססת על מסורת קדומה ביותר.

בזכות נחישותן של שתי נשים אלו ודבקותן באמונה היהודית, מציין המדרש, זכו רות ותמר ‘ויצאו מהן כהונה ומלכות’. ייחוסה של המלכות לרות מובן ומוכר, אולם במקרה של תמר יש כאן אמירה הראויה לתשומת לב – בדרך כלל מייחסים המדרשים את המלכות ליהודה: “מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר” (תוספתא ברכות ד, יז ומקבילות), ואילו כאן תמר היא העומדת כדמות מופת וזוכה להעמיד מלכים.

מה מקורו של מדרש זה, המעמיד במרכזו שתי נשים נכריות שהצטרפו לעם היהודי?

מוצאו של אוסף פירקוביץ, בו כלול כתב היד הנדון, לוט בערפל. הכל מסכימים כי אברהם פירקוביץ, מלומד רוסי קראי, ביקר בקהיר בשנת 1864 ושם ליקט את מרבית כתבי היד שבאוסף הקרוי על שמו, אולם נחלקו הדעות בשאלה: האם הצליח פירקוביץ להגיע אל האוצרות שבגניזה המפורסמת בבית הכנסת בן עזרא בקהיר, כשלושים שנה לפני שעשה זאת ש”ז שכטר, או שמא נמצאו הדפים בגניזת בית הכנסת הקראי?

בין כך ובין כך, נותר החומר המדרשי הכלול באוסף זה מונח בקרן זווית, וכמעט שלא זכה לתשומת לב מחקרית. גם כיום, עם כל התקדמות המחקר והטכנולוגיה, ולמעלה מעשרים שנה לאחר פתיחתו של מסך הברזל, חלק גדול מהקטעים טרם קוטלג, או קוטלג באופן שגוי.

הדרשה שלפנינו מובאת בשמו של התנא ר’ מאיר, אך כאמור אין היא מוכרת משום מקור אחר. בכל מפגש עם טכסט לא מוכר שכזה, מתעוררות מטבע הדברים השאלות: מתי והיכן נתחברה היצירה שלפנינו? מי חיבר אותה? לאיזה קהל היא מיועדת?

קשה מאוד להשיב על שאלות אלה, לעתים אף בלתי-אפשרי, ובפרט כאשר מדובר בחיבור מדרשי, שבו אין המחבר חותם את שמו, אין הוא מבטא את דעתו האישית בגוף ראשון, ובמקרה שלפנינו – אפילו שם החיבור אינו ידוע. לצערנו, זהו מצב שכיח ביותר כאשר מדובר בקטעי גניזה, שהם בדרך כלל דפים בודדים שנתלשו או נקרעו מתוך ספרים שלמים. כל שניתן לומר הוא כי לפנינו עדות יוצאת דופן לגישה מדרשית שונה מהמקובל, הנוטה להעצים את דמויותיהן של רות ותמר מעבר למקובל בעולם המדרשים. הדרשן (אולי ר’ מאיר ואולי אדם אחר) העביר לשתי הגיבורות מוטיבים וסופרלטיבים שבמקורות אחרים יוחסו לגיבורים הגברים של הסיפור המקראי (יהודה ובועז), והצליח להעניק להן קול ונוכחות שכמותם לא מצאנו בשום מקום אחר בספרות חז”ל.