פרופ’ משה בנוביץ

ההפטרה של פרשת פקודי עוסקת בתיאור חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך. פרופ' משה בנוביץ מסביר מדוע בנה שלמה בית לאלוהים, שבכלל שוכן בערפל.

מדוע עשרת הדיברות הפכו אותם למקובלים כל כך בתודעה המערבית של ימינו? ומה שונה בפרשה בעבודת הקרבנות לעומת עבודת הקרבנות שנעשתה במשכן ובמקדש? קראו מאמרו של פרופ' משה בנוביץ' לרגל פרשת יתרו או צפו בסרטון.

לפעמים, כשאני מתבקש לספר לאנשים שאינם מכירים אותי היטב מי אני ומה אני, אני מדבר על ההזדהות שלי עם יצחק אבינו. מכל האבות אני מזדהה דווקא עם יצחק, העולה התמימה, המאושר באבות, שזכה במה שזכה בנחת ובטבעיות, בירושה ומן ההפקר; לא באמצעות השתלטות, התרפסות או תחמנות.

כאשר פרופ' משה בנוביץ שומע את הביטוי "מלחמה בקורונה", הוא מצטמרר כי בעיניו מכריזים מלחמה בה'. קראו את המאמר שכתב על פרשת כי תבוא והקשר לקורונה.

חווית הדף היומי היא חוויה שמאוד מתאימה נפשית לאנשי דור המסכים המבקשים להתחבר ליצירה הגדולה של היהדות הרבנות: התלמוד הבבלי, שהוא הבסיס להלכה ולהשקפת העולם של היהדות הרבנית לדורותיה וזרמיה. מאמרו של פרופ' משה בנוביץ במלואות 79 שנים ליוזמת הדף היומי.

בפרשת השבוע ויחי מתוארת הבטחת יעקב אבינו לנכדיו, אפרים ומנשה: "בך יברך ישראל לאמור ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". הבחירה באפרים ומנשה כמודלים לחיקוי היא מוזרה מאוד, משום שהתנ"ך לא מספר עליהם מאומה. לדעתו של פרופ' משה בנוביץ, בחירה זו נושאת מסר חשוב על מקומם של ההורים בגיבוש הזהות של ילדיהם.

בשנה העברית הנוכחית יהיו שלושה עשר חודשים במקום שניים עשר. העם היהודי ברחבי העולם יוסיף השנה את החודש אדר ב' ללוח העברי, וזאת כדי לוודא שחג הפסח יחול באביב, ולא בחורף. אנחנו מכנים אותו "עברי", אבל למעשה הלוח הזה היה הלוח הנפוץ ביותר בעולם העתיק.

אחת התופעות המוזרות ביותר הקשורה בעבודת ה' במקדש בימי הבית השני היא ניסוך המים בחג הסוכות. התורה מכתיבה לנו מערכת נוקשה ומפורטת של קרבנות, וביניהם הקטרת קטורת, הקרבת בהמות, מנחות דגן בצורות שונות – לרוב בתוספת שמן זית ולבונה – ונסכי יין על גבי המזבח.

לפי חז"ל חג השבועות חל בתאריך ספציפי, כמו שאר מועדי ישראל: הוא נחגג מדי שנה בשנה בו' בסיון. אך מבט חטוף בלוח המועדים בויקרא פרק כג מגלה ששבועות שונה משאר המועדים שעליהם נצטווינו בפרק ההוא – פסח וחג המצות, ראש השנה, יום הכפורים וסוכות:

צוות סעודת פורים כוללת חיוב להשתכר מיין או משקאות חריפים אחרים "עד דלא ידע" בין טוב לרע: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". פוסקי ההלכה חלוקים בשאלה אם יש להבין את ההלכה הזאת באופן מילולי, ואם יש כאן חיוב של ממש, או אפילו אם מומלץ בכלל לנהוג לפי אמירה זו.

כציוני וכיהודי דתי, אני רואה בחידוש הריבונות של עם ישראל בארצו בשנת תש"ח ובהחלת ריבונות זו על ירושלים העתיקה והר הבית בשנת תשכ"ז מעשי ה'. למעשה, בעוד שרוב הציונים הדתיים מאמינים שהקמת מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", בי מקוננת התחושה שהקמת המדינה היא גאולתנו בשלמותה – זו שצפו נביאנו וזו שלה התחננו במשך אלפיים שנה.

תפיסת חז"ל שלפיה שני יצרים – יצר הטוב ויצר הרע – נאבקים על שליטה בלבו של כל אדם ואדם – מוזכרת לראשונה ומוכרת היטב ממדרש תנאים לדברים ו:ה, הפסוק השני בקריאת שמע, שנפתח: "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך...".

לקראת סוף מזמורי ההלל אנחנו נתקלים בפסוק קשה, העוסק כנראה בחגים בכלל או בחג הסוכות, "החג" בה"א הידיעה: "אל ה' ויאר לנו, אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח" (מזמור קיח:כז). "לאסור" פירושו לקשור, ו"עבותים" בלשון המקרא פירושו חבלים או ענפים הדומים לחבלים.

רבים סבורים שהמסורת היהודית מתנגדת לשתיית אלכוהול, אבל אין עדות רבה לכך במקורות. אדרבה: יהודים חייבים לציין כל אירוע חגיגי – שבת ומועד, ברית מילה וחתונה – בברכות הנאמרות על כוס יין.

יש דבר אחד שתמיד התקשיתי להבין בתפיסת העולם של התורה והתנ"ך כולו: הדגש הבלתי פוסק על הכחדת האלילות. מובן מאליו שא-לוהי ישראל יחתור להשלטת עבודתו, ואף על פי כן מתמיה בעיני חוסר סובלנות כלפי אלוהים אחרים.

רבים חושבים בטעות שיום הכיפורים הוא יום הדין – היום שבו אנחנו מציינים את תפקידו של הקב"ה כשופט תבל בצדק בעמים במישרים, היום שבו הוא חותם את גורלו של כל אחד מיצוריו, וגומל לאיש כמפעלו. אין דבר רחוק יותר מן האמת.

הטקס הנודע כיום כ"ברכת החודש" מתנהל בבתי כנסת מכל הזרמים ברחבי העולם. בשבת האחרונה של החודש העברי עומד שליח הציבור העובר לפני התיבה לתפילת מוסף עם ספר תורה בידיו, ומצהיר על היום שבשבוע הקרוב שבו יחול ראש חודש.

משהו צורם לי בליל הסדר. אני מאוד אוהב את הרעיון: משפחות ישראל מקדישות לילה אחד בשנה למפעל חינוכי חשוב במיוחד – לימוד ודיון אינטנסיבי בסיפור המכונן של העם. מה שמפריע לי זה בליל הסדר זה ה"סדר" שבהגדה, אופיה המובנה והתיאטרלי.

לפי ההלכה והמסורת היהודית, ישנם שני יסודות עיקריים שאותם אנחנו חוגגים בחנוכה - שני טעמים לחג: חנוכה הוא חג ניצחון המכבים וחנוכה הוא גם חג לכבוד חנוכת המקדש המשופץ והמטוהר בימי המכבים. אך נדמה לי שבתודעה הקולקטיבית של עם ישראל מסתמן מוטיב נוסף לחג, בנוסף לכל הטעמים והמוטיבים הנ"ל. רבים מאתנו תופסים את חנוכה כחג "קורת הגג": חג הביתיות והמשפחה.

רבים מאתנו נמשכים לרעיון "תיקון עולם", וחלק מאתנו אף רואים בו תמצית המסר של התורה, ומטרת חיינו כיהודים. מושג זה מתקשר באופן מאוד טבעי לראש השנה, שלפי המסורת הוא יום בריאת העולם, יום המלכת הקב"ה למלך העולם, והיום שבו הוא דן את עולמו לשבט או לחסד.

נושאים מעטים זוכים לתשומת לב רבה כל כך בחינוך היהודי על כל גווניו – הפורמאלי והלא-פורמאלי, הליטורגי והבית ספרי, הדתי והחילוני – כחג המצות. לאור הדגש המושם על הנושא, היינו מצפים שקושיה אחת לפחות תיפתר בקלות יחסית: מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה? מדוע בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה – וגם השבוע הזה – כולו מצה?