מרים פרץ ששכלה את שני בניה: “במכון שכטר קיבלתי את הביטחון להעלות ספקות ולשאול ‘אייכה אתה ה’?”

פרופ’ דורון בר, נשיא מכון שכטר: “אנו מחנכים את תלמידינו להיות ביקורתיים, לערער על המוסכמות. ביקורתיות זו היא המאפשרת לנו להיות חברה טובה יותר, מעמיקת חקר וידע”

בטקס הסיום של מכון שכטר למדעי היהדות הוענקו ביום שלישי, 29 במאי 2018 תעודות מוסמך ל-64 בוגרים חדשים. הטקס שהתקיים במרכז שלוה בירושלים, נערך בסימן 70 שנה לעצמאות מדינת ישראל ובו השתתפו כ-200 איש.

פרופ’ דורון בר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות: “לצערי הרב, בדור הנוכחי הולך ומצטמצם מספרם של אלו המתעניינים והעוסקים בהיסטוריה ובמורשת שלנו, במסורת ובטקסטים שנכתבו בידי גדולי הוגינו ומנהיגינו. התנ”ך נזנח והיה לספר סקטוריאלי; כבר אין רבים מאתנו שמעוניינים ללמוד, לעומק וברצינות, מה היא המורשת היהודית – מהיכן הגענו, איך התפתחנו, על מה התווכחנו לאורך הדורות. הצורך שלנו לעסוק במחשבה היהודית; במקרא; בתולדות עמנו; הולך ונעשה נחלתם של בודדים במקום שיהיה עניינם של רבים.

“לא ניתן להבין את העיתון של ימינו ואת מהדורות החדשות, את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים, את המשמעות של ציון שבעים שנה לעצמאות מדינת ישראל – מבלי להבין את ההיסטוריה המורכבת של הארץ, של המדינה ושל המציאות העולמית מסביבנו. חובה עלינו להכיר את הייחודיות והמורכבות של נושאים אלו. במכון שכטר אנו מחנכים את תלמידינו להיות ביקורתיים, לא לקבל כמובן מאליו את הכתוב, את הידוע, את המוכר, אלא דווקא לשאול, לבדוק, לערער על המוסכמות. ביקורתיות זו היא המאפשרת לנו להיות חברה טובה יותר, מעמיקת חקר וידע”.

מרים פרץ, מייסדת בית הספר תל”י בגבעת זאב ובוגרת תוכנית מנהיגות חינוכית תל”י במכון שכטר , כלת פרס ישראל ומי ששכלה את שני בניה בעת שירותם הצבאי: “המציאות ויד ה’ נגעו בי נגיעות לא פשוטות אבל גם טובות. כשעליתי ארצה למעברה בבאר שבע נכשלתי במבחן סקר הראשון שעמו התמודדתי, ובעקבות כך הודיעו להוריי שאני לא יכולה ללמוד בכיתה עיונית, רק בכיתה מקצועית. כל אדם בחייו צריך אדם אחד שיאמין בו – לי היה מורה שהאמין בי והעלה אותי לכיתה עיונית. בכיתה י”א כבר הייתי תלמידה מצטיינת. מכון שכטר הוא מקום שאתה מוצא בו את האדם הזה שמאמין בך, זהו המקום שאתה יכול להוביל, ולהשפיע והוא הבית שלי. במכון שכטר מצאתי אנשים שמסתכלים עליך בעיניים אינטימיות וברגישות אנושית, במקום הזה מצאתי אמונה גדולה.

“כשהיה לי משבר ונפלו לי הילדים, באו אלי הרבנים ואמרו לי את המשפט שהתקשיתי לקבל – ‘ה’ נתן וה’ לקח, יהיה שם ה’ מבורך’. במכון שכטר קיבלתי את הביטחון לערער על המשפט הזה – איך אתם יכולים לומר לי אלוהים נותן ולוקח ואני עוד צריכה לברך אותו? אני בחרתי בפסוקים אחרים כי במכון שכטר למדתי שאתה יכול להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא לך תמיד את מה שיתאים לך ומצאתי – ‘גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא’ מתוך מגילת איכה. השבר הזה הוא נורא והיה לי דיאלוג עם ה’. במכון שכטר קיבלתי את הביטחון להעלות ספקות ולשאול ‘אייכה אתה ה”? שאלתי אותו שאלה יותר קשה – אם אין לך תשובות למרים,תן לי תשובה לארבעת ילדיו של אלירז, הגדול בן 6 והתינוקת בת חודשיים. אני מתפללת אליך כל יום כיפור, אני עומדת מול ארון הקודש וקוראת ‘עשה למען תינוקות שלא חטאו’ – במה ילדיו חטאו? היה לי הכוח לשאול, אבל אני לא עוזבת אותו. אמונתי גדלה ככל ששאלתי.

“לאחר מכן הייתי צריכה ללמוד את המושג ‘עיבדו את ה’ בשמחה’, איך אני אמשיך להאמין בו בשמחה? והייתי צריכה לגלות אותו וגיליתי אותו בכל יום בחיים. בפניי לא נחצה ים סוף, כמה קל לאהוב את ה’ כשהוא עושה לך ניסים, אבל איך אתה לומד לאהוב אותו כשאתה טובע בים? למדתי להסתכל על חיי, על הדברים הפשוטים, על הניסים הפשוטים. למדתי להודות על הילדים הנותרים של אלירז שגדלו, וגם על היכולת שלי לנהל עם ה’ דיאלוג. את כל זה למדתי כאן, במכון שכטר”.

צפו בנאומים