זיכרון השואה בחברה הישראלית
חוקרים רבים טוענים כי בעבר נדחקו סיפורי השואה האישיים בפני הסיפור הקולקטיבי, אך כיום מקומם ככלי עיקרי ללימוד השואה אינו מוטל בספק. ספרות עדות, יומנים וספרי זיכרונות, הרצאות של עדים – כל אלה הם נחלת הכלל ואנו רואים בכך התקדמות ועשיית צדק. אך בכל זאת יש לשאול מה מעמדם של הסיפורים האישיים עבור הקהילה היהודית/ישראלית ולנסות להבין את ההשלכות של ההתמקדות בהם, את יתרונותיה וחסרונותיה, ואת ההשפעות האפשריות של ז'אנר הסיפור האישי על הבנת השואה. נבחן את הדברים משתי נקודות מבט: מצד הקוראים: מה מלמדים אותנו סיפורי הניצולים? איזו תועלת טמונה בניסיון לגעת בקשה מנשוא? האם בכלל ניתן להבין את מה שהיה שם? האם אנו ממלאים חובה מוסרית כלפי הניצולים או שמא מציצים? ומצד הכותבים: איזו תועלת יש בחשיפה? בעבור מי הם כותבים? האם ציפיותיהם מן הקוראים מתמלאות? לבירור אפשרות המפגש בין כותב לקורא ניגש דרך ניתוח של סיפורים אישיים, כאלה של הסופרים ק.צטניק ואפלפלד, של אליעזר גרינבוים שהיה קאפו באושוויץ, של בנימין וילקומירסקי שהתחזה לניצול שואה, זאת שימוש בתיאוריות פסיכולוגיות, היסטוריות וחברתיות.
