ירושלים הייתה העיר היהודית הגדולה בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט וכמחצית מן היהודים בארץ התגוררו בה. אך בניגוד למרכזי ההתיישבות האחרים, כמעט ולא התפתחה סביבה חגורת יישובים יהודיים. ספר זה מבקש להסביר את הפרדוקס ההיסטורי הזה.
לקרקע ולרכישתה היה מקום מרכזי בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, הן במישור המעשי והן במישור האידאולוגי. אף שחשיבותה האידאולוגית של ההתיישבות הייתה רבה, ואף שכמחצית מן היהודים בארץ התגוררו בירושלים כבר בשנת 1914 , נותרה ירושלים בתקופת המנדט הבריטי "עיר ללא עורף כפרי", דווקא בשנים שבהן התרחבה ההתיישבות היהודית בארץ בקצב מהיר. בשנת 1947 התקיימו בשולי ירושלים שישה יישובים יהודיים בלבד, לעומת כ־ 360 יישובים יהודיים ברחבי הארץ – כשני אחוזים בלבד מכלל ההתיישבות היהודית. זאת, בשעה שאוכלוסייתה של העיר ירושלים עצמה יותר מהוכפלה בתקופה זו.
מה היו הגורמים למיעוט רכישת הקרקעות במרחב שסביב ירושלים? האם ההנהגה הציונית לא
הייתה מעוניינת ברכישתן? האם נעשו ניסיונות שנכשלו? או שמא נרכשו קרקעות, אך המאמצים
ליישבן לא צלחו? האם ההתיישבות המצומצמת הייתה תוצאה של מחסור בקרקע חקלאית זמינה, של אילוצים ביטחוניים או של סירוב מצד בעלי הקרקעות הערבים למכור את אדמותיהם? מנגד, מה ניתן ללמוד מן היישובים המעטים שהוקמו בהצלחה באותה תקופה, ובהם קריית ענבים, עטרות ונווה יעקב? פרקי הספר עוסקים במכלול הסוגיות העולות משאלות אלה. בין היתר הם מזהים שלושה גורמים מרכזיים שפעלו בתחום רכישת הקרקעות באזור ירושלים: המוסדות הלאומיים, יזמים פרטיים ואגודות שיתופיות שהוקמו בידי קבוצות מירושלים לצורך רכישת קרקעות לשימושן. הספר בוחן באיזו מידה התקיימו שיתוף פעולה או תחרות בין גורמים אלה, מה היה היקף רכישות הקרקע בפועל, ועד כמה נתפס אזור ירושלים כיעד מועדף ביחס לאזורי הארץ האחרים, ובייחוד אזורי תל אביב וחיפה. הספר עוסק גם בהליך הטכני של העברת הבעלות על קרקעות שנרכשו בכפרי הסביבה הערביים לידי מוסדות היישוב לאחר השלמת העסקאות. הוא בוחן האם רכישות הקרקע היו חלק ממדיניות לאומית מתוכננת, האם שיקפו בעיקר יוזמות כלכליות מקומיות שנבעו מן המבנה הדמוגרפי הייחודי של ירושלים, או שמא שילבו בין שני דפוסים אלה. המסקנה המרכזית של הספר היא כי מדיניות ההתיישבות במרחב ההררי שסביב ירושלים בתקופת המנדט התאפיינה בגישה מורכבת ופרגמטית. מסקנה זו עומדת בניגוד לטענתם של כמה חוקרים, שלפיה מיעוט רכישות הקרקע באזור ירושלים נבע מעמדה אידאולוגית עקרונית של הממסד הציוני, שראה בירושלים יעד משני להתיישבות.
תרומתו המרכזית של הספר היא בבחינת השאלה מדוע לא נוצרה חגורת התיישבות יהודית סביב העיר היהודית הגדולה והמאוכלסת ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט, אף שבאזור היו עתודות קרקע מתאימות להתיישבות חקלאית ואף פרוורית. סוגיה זו טרם נחקרה באופן שיטתי על בסיס מקורות ארכיוניים. תרומה מושגית נוספת של הספר היא בהצגת העובדה כי דגם ההתיישבות שהתפתח סביב ירושלים היה שונה באופן מהותי מזה שאפיין אזורים אחרים בארץ. הוא דמה יותר לתהליכים של פיתוח קרקע חקלאית למטרות מגורים ופנאי, שהונעו משילוב של שיקולים כלכליים, תרבותיים ואידאולוגיים. המחקר מפריך את הטענה המקובלת במחקר, שלפיה התנועה הציונית הזניחה במכוון את ההתיישבות היהודית באזור ירושלים מטעמים אידאולוגיים או ביטחוניים. כבר במחצית הראשונה של תקופת המנדט גובשו תוכניות התיישבות רחבות היקף וננקטו צעדים משמעותיים למימושן, אולם הן סוכלו בעיקר בשל מחסור במשאבים שעמדו לרשות מוסדות ההתיישבות הציוניים ובשל סדרי עדיפויות מתחרים ברכישת קרקעות ברחבי הארץ. רק לאחר שהתגברה ההכרה בחשיבותה האסטרטגית של ירושלים, בעקבות המרד הערבי בשנת 1936 ופרסום מסקנות ועדת פיל שנה לאחר מכן, החל גל חדש של ניסיונות לחזק את האחיזה היהודית במרחב שסביב העיר. אולם מאמצים אלה התנהלו בתנאים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים מורכבים בהרבה, ולכן הישגיהם היו מוגבלים.