לעילוי נשמת דנה ובמן ז”ל
שנקברה בעירה האהובה ירושלים
ט’ בניסן תשע”ו
יהי זכרה ברוך!

שאלה מאת אישה בלוס אנג’לס:
רבי נתן לי את כתובת הדוא”ל שלך מכיוון שאתה עשוי להתעניין במנהג של פסח כפי שסופר לי על ידי אמי ז”ל. אמי נולדה בסינגפור ממוצא עיראקי. היא ספרה לי שבליל הסדר, לאחר אמירת עשר המכות, הסבא-רבא שלי היה נעלם מן השולחן, לעתים במשך למעלה משעה. הוא היה מסתובב בשכונות סינגפור ושופך את היין מן המכות לפני הבית של כל מי שרימה אותו בעסקים או שהיה חייב לו כסף ולא שילם לו במשך השנה. זה היה מנהג מקובל בבית ומקור להרבה שעשוע. מהו המקור למנהג זה?

תשובה:
בתשובה זאת אסקור את המקורות למנהג להטיף או לשפוך יין כשאומרים את עשר המכות, הסיבות שניתנו למנהג, וגלגולים שונים של המנהג– ותוך כדי דיון גם אביא את המקור למנהג המתואר בשאלה.

(א) המקורות והסיבות להטפת או שפיכת יין בעת אמירת עשר המכות

1. כאילו לומר: לנו לא יזיק

א. הראשון להזכיר את המנהג הוא ר’ אלעזר מוורמייזא (נפטר 1236) ב”דרשה לפסח” שנדפס לראשונה מכתב יד לפני עשר שנים (דרשה לפסח, מהד’ שמחה עמנואל, ירושלים, תשס”ו, עמ’ 101, 127). הוא אומר שעל כל מילה של “דם ואש ותמרות עשן”, עשר המכות, ודצ”ך עד”ש באח”ב שמים “אצבע ידם בכוס היין ומטיפין לחוץ”, סך הכל 16 טיפות. הוא אומר ש”מנהג אבותינו כן” וכן הנהיגו רבינו אלעזר הגדול (נפטר 1060 לערך), נכדו רבינו קלונימוס הזקן, רבנא אלעזר חזן, רבינו שמואל החסיד (המאה ה-12), ובנו רבינו יהודה החסיד (נפטר 1217) שהיה מורו של ר’ אלעזר; וכך היה מנהגו של אביו רבינו יהודה בן קלונימוס (נפטר 1200 לערך). ר’ אלעזר אומר שהמספר 16 הוא כנגד ארבעה דברים וביניהם “כנגד חרבו של הקב”ה י”ו פנים”. “י”ו פעמים מטיפין לחוץ… לומר: ‘לנו לא יזיק’… ואין להתלוצץ על מנהג אבותינו הקדושים”. כלומר, ר’ אלעזר תיאר את המנהג, הסבירו, וטען שמקורו באשכנז במאה ה-11. (1)

ב. חיתוך עץ בהגדת פראג רפ”ז (1526) מראה איש שטובל אצבע בכוס גדולה של יין (ראו את התמונה בהגדת שכטר, ירושלים, 2009, עמ’ 47, ציור 23). בכתובת מתחת לחיתוך נאמר (אני פותר את ראשי התיבות):

ראיתי אנשי מעשה נוהגים לטבול האצבע הקטון הנקרא זרת בתוך הכוס ומזה [=מלשון הזאה] יין חוץ לכלי על הזכרת כל מכה ומכה. ונראה לי לעניות דעתי משום שרמז “כל [ה]מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך” וגו'(שמות ט”ו:כ”ו).

במילים אחרות, כאילו “לומר: לנו לא יזיק”.

ג. הרב יהודה דוד אייזנשטיין נתן הסבר דומה (אוצר פירושים וציורים על הגדה של פסח, ניו יורק, תרע”ז, עמ’ 15): “וכן נהגו לרקק כשהיו שומעים שמות המכות, והזריקה היא כמו רקיקה, כלומר שלא יגיעו חלילה המכות עלינו”.

2. מכל אלו יצילנו ויבואו על שונאינו

א. זהו הסברו של רבינו שלום מנוישטט (נפטר אחרי 1413; הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט, ירושלים, תשל”ז, שצ”ח:ז’, עמ’ 134) שצוטט גם על ידי תלמידו המהרי”ל (ראו הערה 1):
ואמר שנראה לו שהטעם כלומר מכל אלה יצילנו השם, והטעם כי הד’כוסות להצלה לישראל ולתקלה לאומות העולם, ולכך זורק לחוץ באצבע, כלומר שנהיה ניצולין מן אילו המכות ויבואו על ראשם.

או, כפי שהוא צוטט על ידי המהרי”ל: “ונראה לו הטעם דרצונו לומר מכל אלו יצילנו ויבואו על שונאינו, דהא [=שהרי] הכוסות להצלחה לישראל”.

ב. הסבר זה מופיע שוב במקור מוזר מאד שרק נדפס מכתב יד לפני שנה (The Monk’s Haggadah, University Park, Pennsylvania, 2015)..ארהרד ון פפנהיים (נפטר 1497) היה נזיר דומיניקני והבראיסט, אבל גם אנטישמי. במבוא הלטיני שהוא כתב לאותה הגדה לאחר שנת 1489, הוא אומר שלאחר אמירת המכות והטפת היין “בעל הבית… מתפלל שהאל הכל-יכול יביא את כל המכות והקללות האלו על שונאיו, ובמיוחד על האוכלוסיה הגדולה של נוצרים” (עמ’ 119). כפי שפרופ’ דוד שטרן מדגיש (שם, 83), הסבר זה דומה מאד להסברו הנ”ל של המהרי”ל שנפטר במגנצא בשנת 1427.

ג. הסבר דומה ניתן על ידי הרב שם טוב גאגין בשנת 1948 (עמ’ 131): “כאילו רוצה להביע בזה שלא עליהם, כלומר, לא על המסובין כוונתו אלא על אויבינו”.

3. כסמל לנקמה

הרב משה איסרליש (קרקוב, נפטר 1572) נותן הסבר דומה אבל לא זהה בדרכי משה, פירושו לטור (אורח חיים תע”ג, ארבעה טורים השלם, חלק ד’, עמ’ 504). לאחר הבאת ההסבר ש-16 הטיפות הן כנגד 16 פנים של חרבו של הקב”ה,(2) הוא מוסיף: “ונראה שרומזים כאן שחרבו של הקב”ה נקרא יוה”ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה, כידוע למקובלים”. כלומר, זה לא שהטיפות של יין מסמלות שהמכות תבואנה על שונאינו ולא עלינו, אלא הן מסמלות את יוה”ך, חרבו של ה’, מלאך הנקמה.

4. המנהגים הבאים מבוססים כנראה על גישת רבינו שלום ו/או הרמ”א

א. ליהודי תימן ובגדאד יש מנהג דומה. בשעה שהאב שופך מקצת מן היין על כל מכה, כל המסובים מזכירים את שמותיהם של שונאי ישראל, כגון:
האב: דם.
המסובים: יחול על ראש המן!
האב: צפרדע.
המסובים: יחול על ראש עמלק!

וכך היו יהודי בגדאד מזכירים את שמות שונאי ישראל שבזמנם. (בן-עזרא, עמ’ 242-241 על יהודי תימן ובגדאד; וסרטיל, עמ’ 177 על יהודי בגדאד.)

ב. זה מוביל אותנו למנהג המתואר בשאלה. הוא כמעט זהה למנהג של יהודי כורדיסתאן המתואר בספרו של אריק בראואר (עמ’ 239-238). ספרו על יהודי כורדיסתאן נכתב מיד לאחר עלייתם ארצה ורושם הרבה ממנהגיהם הייחודיים לפני שהם נעלמו במיזוג הגלויות של מדינת ישראל:
באושנו מטבילים את האצבע… ואת הטיפה מתיזים לתוך קליפת-ביצה ריקה. מוסיפים גם מעט ערק, טבק ומרור. אחד הגברים לוקח את הביצה וזורקה תוך שתיקה על המפתן של בית כורדי הידוע כשונא ישראל, חוזר בשקט ורוחץ את פניו וידיו לפני שממשיך להשתתף בסדר.

בעת החדשה, רבנים וחוקרים הוסיפו עוד ארבעה הסברים למנהג הנדון:

5. לרצות או למנוע רוחות רעות

א.וכך כתב יהושע טרכטנברג בספרו הקלאסי (Jewish Magic and Superstition, New York, 1939, p. 167):”אולי לרצות את הרוחות הרעות, שאולי תידחפנה על ידי האזכור של כל כך הרבה אסונות להביא חלק מהם על המסובים”.

ב. וכן כתב תיאודור גסטר בספרו (Passover: Its History and Traditions, New York, 1949, p. 62): “זהו שריד של מנהג עתיק של ניסוך נסכים כדי למנוע רוחות רעות. הרגישו שעצם האזכור של המכות חייב ליווי של אמצעי מניעה זה!”

דניאל גודלשמידט הגיב לסוג זה של הסבר בסדר הגדה של פסח (ירושלים ותל אביב, תש”ח, עמ’ 21, הערה 7): “חוקרי השוואת הדתות רואים במנהג זה כעין נסוך נסך להסרת הקללה. וזוהי מחשבה רחוקה מרוח היהדות המסורתית”.

נראה ששתי הקבוצות של חוקרים לא דייקו. מצד אחד, חכמי התלמוד ויהודי אשכנז אכן האמינו בקיומן של רוחות רעות – שדים ומזיקים – וגם דנו בסילוקן. (ראו, לדוגמא, ברכות ס’ ע”ב וס”ב ע”א וכן ספר חסידים, מהד’ ויסטינצקי, במפתח, ערך שד, שדים.) ולכן, אם ר’ אלעזר מוורמייזא וחכמי אשכנז הטיפו יין על מנת לסלק רוחות רעות, הם היו אומרים כן במפורש. ולכן נראה שהם ייסדו את המנהג הזה על מנת לבטא מה שאומרים בעברית עד היום “לא עלינו” או “בר מינן”, שאותו דבר גרוע לא יקרה לנו (ראו את הרב גאגין, עמ’ 131).

6. כחיקוי או שריד של המנהג היווני/רומאי של ניסוך נסך לאלים לפני ששותים יין בסימפוזיון

לפני שנים מספר פרסמתי מאמר שבו סיכמתי הרבה מן הראיות המוכיחות שסדר ליל פסח מבוסס על הסימפוזיון ההלניסטי. התנאים לקחו את הצורה של הסימפוזיון ושינו את התוכן לגמרי.(“The Origins of the Seder”, Insight Israel, second series, Jerusalem, 2006, pp. 68-76). במרץ 2012 שלח לי פיליפ פישמן תגובה לאותו מאמר והציע שהטפת טיפות יין מן הכוס השני בליל הסדר דומה לניסוך היין המתואר הן באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס והן בתיאורים מאוחרים יותר של הסימפוזיון היווני-רומי. הוא הפנה אותי להומרוס, איליאדה, ספר ראשון (lines 468-472, ed. Loeb, Vol. I, p. 49; cf. the translation of W.H.D. Rouse from 1938, Mentor edition, p. 20) ולאודיסיאה, ספר שלישי (שורות 50-43, מהד’ אברהם ארואטי, ירושלים, תשע”ג, עמ’ 59). במקורות קדומים אלה, הם אכלו סעודה או קרבן של בשר צלוי, אמרו תפילה קצרה לאלים על יין, נסכו נסך של יין על הקרקע, ואז שתו הרבה יין.

מר פישמן גם ציטט תיאור של סימפוזיון יווני מאת ההיסטוריון הרומי פאלוקס (Pollux)במאה השנייה לספירה. שם הסדר היה מנה ראשונה, מים לנטילת ידיים, “הבאת יין לא מזוג בגביע גדול… שממנו כל אחד שתה מעט לאחר ששפך כמות קטנה כנסך [לאלים]”.

אכן, תיאור זה דומה לתיאורים הנמצאים בספרו של דניס סמית(From Symposium to Eucharist, Minneapolis , 2003, pp. 27-29) וברומן הקלאסי של הרב מילטון שטיינברג, כעלה נידף (תל אביב, 2015, עמ’ 256).

זאת הצעה שנונה, אבל שני המנהגים בכל זאת שונים זה מזה. היוונים נסכו נסך לאלים בשעה שמלמלו תפילה לאלים לאחר הסעודה (הומרוס) או לאחר המנה הראשונה (פאלוקס ומקורות אחרים). אנו מטיפין או שופכים יין באמצע “מגיד” תוך כדי אמירת עשר המכות ואנו לא שותים את היין אלא כעבור זמן. יתרה מזאת, יש פער של כ-1400 שנה בין פאלוקס (המאה השנייה) לר’ יצחק לוריא (המאה ה-16), שהוא הרב הראשון שאמר שיש לשפוך את היין בעת אמירת עשר המכות במקום להטיף אותו עם אצבע.

7. כדרך לזכור או לחקות אספקטים מסוימים של יציאת מצרים

א. שבח קנעביל (הגדה של פסח, מהד’ ב’, ניו יורק, תש”ח, עמ’ 24) הסביר:

יש לומר הטעם שמראים באצבע — כאשר נקל לנו להטיף טפה מן הכוס באצבע, כן היה נקל להקב”ה לשלוח המכות על המצרים באצבעו לבד… ‘אצבע אלוהים היא’ (שמות ח’:ט”ו).
ואחרים נוהגין לשפוך מעט מהכוס בעת אמירת הדברים הללו. הטעם שהקב”ה שפך חמתו על המצרים בשלח עליהם המכות הללו.

ב. יצחק ליפיעץ משעדליץ (ספר מטעמים, ווארשא, 1889, עמ’ 56, סעיף נ”ה; גם צוטט על ידי בן-עזרא, עמ’ 243) כתב שאנו שופכים מעט מן הכוס “משום שעל ידי המכות היה נחסר מהם [=מן המצרים] כל פעם והיו מתמעטין”. גם הרב גאגין (עמ’ 131) נתן את ההסבר הזה בתור הסבר שני למנהג הנדון.

8. להראות שכוס השמחה שלנו איננה שלימה מכיוון שיציאת מצרים גרמה סבל רב למצרים

עד כמה שידוע לי, הסבר זה ניתן לראשונה על ידי הרב ד”ר אדוארד באנעט, רב וחוקר גרמני ידוע שנפטר בשנת 1930(Der Sederabend, Berlin, 1904, p. 29) .(3) הרב באנעט השווה בין מנהגינו לבין המנהג לומר הלל בדילוג (או לא לומר הלל בכלל) ברוב ימי הפסח, פרט ליום הראשון. הוא מפנה למדרש (ילקוט שמעוני, אמור, רמז תרנ”ד): “דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג [=סוכות] אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה?: ‘בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך’ (משלי כ”ד:י”ז)”.

הסבר זה חזר על עצמו בצורות שונות אצל הרב שמואל פרייס (Outlines of Judaism, New York, 1946, p. 97);; הרב מט ברקוביץ(The Lovell Haggadah, Jerusalem, 2008, p. 214);; וד”ר יהושע קאלפ(The Schechter Haggadah, Jerusalem, 2009, p. 233).

(ב) כיצד יש להטיף או לשפוך את היין?

עם התפשטות המנהג, רבו השינויים. אני אמנה הרבה מן השינויים האלה עם המקורות בסוגריים. במידה שמקור כבר נזכר לעיל, לא אחזור על הפרטים המדויקים:

1. להטיף יין עם האצבע (ר’ אלעזר מוורמייזא; רבינו שלום מנוישטט; רבי משה איסרליש).

2. להטיף יין עם הזרת (הגהות לספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא [נולד 1380], מהד’ שפיצר, ירושלים, תשל”ט, עמ’ נ’, אות צ”ח; הגדת פראג 1526).

3. להטיף יין עם הקמיצה (מגן אברהם לשלחן ערוך אורח חיים תע”ג, סעיף קטן כ”ח).

4. לשפוך את היין לתוך כלי שבור (4).

5. מסדר ההגדה מטיף יין לסירוגין עם השמש שמטיף מים לתוך אגן 16 פעם. לאחר מכן השמש לוקח את האגן ושופך אותו במקום מדרון. (זה המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ואשכנז לדעת הרב גאגין, עמ’ 130-131.)

6. להטיף או לשפוך את היין לתוך קערה או כד מים (מנהג יהודי איטליה לפי בן-עזרא, עמ’ 242; מנהג יהודי כורדיסתאן לפי בראואר, עמ’ 238).

7. להוסיף יין אחר לכוס השני לפני שממשיכים לומר מגיד (לעוויזאהן).

8. לשפוך את כל היין שנשאר בכוס, לשטוף את הכוס, ולמלא אותה מחדש. (הרב סופר, סעיף קס”ה והרב כשר, עמ’ 127).

9. לתת את היין שנשפך ללא-יהודי לשתות, כדי לא לעבור על האיסור של “בל תשחית” (בן-עזרא, עמ’ 242).

10. להשתמש בכוס אחרת לשפיכת היין, כדי שהכוס השנייה של הסדר תישאר מלאה לאמירת מגיד עד הסוף (הרב סופר, סעיף קס”ה).

11. כל מי ששותה מאותה כוס מיוחדת שממנה שופכים את היין במשך הסעודה “מובטח לו שלא יהיו מזונותיו של אותה שנה מצומצמים, אלא מרווחים” (הרב כשר, עמ’ 127, על פי כתב יד).

12. לשפוך מים במקום יין (יהודי בוכארה לפי בן-עזרא, עמ’ 242).

13. לטפטף סך הכל 26 טיפות – 13 טיפות לעשר המכות וראשי התיבות בעברית ו-13 טיפות לעשר המכות וראשי התיבות בכורדית (בראואר, עמ’ 238).

(ג) האם כדאי לקיים מנהג זה בימינו?

כפי שכתבתי בקשר למנהג מוזר במקום אחר(Responsa in a Moment, Vol. II, Jerusalem, 2011, pp. 37-38), מישהו יכול לטעון לאור כל הנ”ל, שזהו מנהג המבוסס על אמונות טפלות או מנהג המבוסס על הרצון לנקום, ואם כן, למה לקיים אותו בימינו? אני חושב שזאת “טעות גנטית”. לעתים קרובות, מנהג שהתחיל כאמונה טפלה הפך למנהג מקובל עד היום מסיבות אחרות לחלוטין.

לדוגמא, בתקופת התלמוד שברו כוסות זכוכית יקרות בחתונות על מנת להבריח שדים ומזיקין הבאים להזיק לבריות בשעת שמחה. במאה ה-14 קמו רבנים ופירשו את המנהג מחדש כדרך לזכור את החורבן ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו. במרוצת הזמן ההסבר המקורי נשכח לחלוטין ורק ההסבר המשני ידוע ומקובל על ידי כלל ישראל. (5)

הוא הדין לגבי הטפת או שפיכת יין בעת אמירת עשר המכות. ההסבר המקורי היה “כאילו לומר: לנו לא יזיק” או שהמכות תבואנה על שונאינו. אבל יהודי מודרני רשאי לפרש את המנהג כדרך לזכור או לחקות אספקטים שונים של יציאת מצרים או להראות שכוס השמחה שלנו איננה שלימה מכיוון שיציאת מצרים גרמה סבל רב למצרים. אבל, בסופו של דבר, “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. על ידי הטפת או שפיכת היין בליל הסדר, אנו עושים מעשה מעניין “בשביל תינוקות שלא ישנו” (ראו פסחים ק”ט ע”א), מתחברים למנהג אבותינו שהתחיל במאה ה-11, ולכלל ישראל המקיים את המנהג עד היום הזה.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ט’ ניסן תשע”ו

הערות

1. קטע זה של ר’ אלעזר מוורמייזא צוטט בהרבה כתבי יד של הגדות אשכנזיות (עמנואל, הערה 243); בספר אמרכל, מהד’ היגער, ספר היובל לאלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו יורק, 1950, עמ’ קס”ד-קס”ה; במנהגי מהרי”ל, מהד’ שפיצר, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ ק”ו-ק”ז בצורה חלקית; ובמטה משה, סימן תרל”ט. והשוו לדיון אצל אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים, תשמ”א, עמ’ 230.

2. הסבר זה לקוח מר’ אלעזר מוורמייזא הנ”ל, כפי שהוא מצוטט בקיצור על ידי המהרי”ל, אבל הרמ”א מייחס אותו לרבינו שלום מנוישטט. יש לציין שבהגהותיו לשלחן ערוך אורח חיים תע”ג:ז’ מצטט הרמ”א את המנהג בלי שום הסבר. המדפיס הוסיף שהמקור הוא המהרי”ל, למרות שהרמ”א כתב בדרכי משה שהמקור הוא רבינו שלום.

3. שני חוקרים מודרניים מייחסים את ההסבר הזה לרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), המייסד של היהדות הניאו-אורתודוקסית בגרמניה (דניאל גולדשמידט הנ”ל, עמ’ 22, הערה 1 ודוד שטרן הנ”ל, עמ’ 180, הערה 41), אבל גולדשמידט אינו מציין מקור ושטרן אמר שהוא עדיין לא מצא מקור כזה. גם אני חיפשתי ולא מצאתי.

4. ר’ יצחק לוריא, האר”י (נפטר בצפת 1572), המצוטט על ידי לעוויזאהן, עמ’ 75; בן-עזרא, עמ’ 241; וכשר, עמ’ 127. ר’ חיים ויטל המצוטט על ידי הרב סופר, סעיף קס”ג. יהודי בבל לפי וסרטיל, עמ’ 177.

5. ראו ברכות ל”א ע”א; כל בו, הלכות תשעה באב, לבוב, 1860, כ”ה ע”ד; ספר מנהגים דבי מהר”ם, מהד’ אלפנביין, ניו יורק, 1938, עמ’ 82; הרב פרופ’ י”ז לאוטרבך .HUCA 2 (1925), p. 375 and note 36

ביבליוגרפיה

עקיבא בן-עזרא, מנהגי חגים, ירושלים ותל אביב, תשכ”ג, עמ’ 243-241

אריק בראואר, יהודי כורדיסתאן, ירושלים, תש”ח, עמ’ 239-238

הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב, חלק ג’, לונדון, תש”ח, עמ’ 131-130

אשר וסרטיל, עורך, ילקוט מנהגים, מהד’ ג’, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ 177

הרב מנחם מ’ כשר, הגדה שלמה, מהד’ ג’, ירושלים, תשכ”ז, עמ’ 127-126

אברהם לעוויזאהן, ספר מקורי מנהגים, ברלין, 1846, עמ’ 75-73

הרב יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים תע”ג, סעיפים קס”ג-קס”ה