נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
ההתעניינות המחקרית שלי ב”רומן” שנרקם בין התנועה הציונית לבין ירושלים החל לפני שנים רבות, כשהגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית בראשית שנות השמונים ועבדתי כמדריך טיולים בבית ספר שדה “שער הגיא” ליד ירושלים.שער הגיא (או בערבית “באב אל וואד”) הוא מושג טעון משמעויות לאוזן הישראלית; בעיקר הודות לשיר המפורסם ולגבורת הלוחמים בקרבות על פריצת הדרך לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. כידוע הדרך לירושלים בשנת 1948 הייתה ברובה בשליטה ערבית וכמעט שלא היו קיימים לאורך הדרך יישובים יהודיים, דבר שהקל על הערבים להטיל מצור ולהרעיב את 100,000 תושבי ירושלים היהודית. הסיטואציה האסטרטגית והגיאוגרפית הנ”ל אילצה את קברניטי היישוב הצעיר להשקיע את מירב המשאבים הצבאיים המוגבלים לפריצת המצור. בעקבות זאת התרחשו אחדים מקרבות הגבורה ההרואיים של אותה מלחמה באזור זה, בהר הקסטל, באזור שער הגיא ובאזור לטרון.
כשלמדתי את האזור לעומק וכשהדרכתי תלמידים ומבוגרים בשבילי מורשת הקרב, שאלתי את עצמי שוב ושוב כיצד קרה שהתנועה הציונית, שהקימה מאות יישובים ברחבי הארץ, לא נתנה דגש לאזור-מפתח זה, שבין שני ריכוזי האוכלוסייה היהודית החשובים ביותר באותה עת; הריכוז ההיסטורי של ירושלים מחד והריכוז המודרני של ת”א מאידך ומדוע היא לא דאגה להקים ישובים בציר זה. ראיתי כיצד הצליח ישוב בודד כמו קרית-ענבים להשפיע על כל תמונת המערכה וחשבתי שאם היו לאורך הדרך עוד חמישה או עשרה יישובים כאלה יתכן שכל תמונת הקרב הייתה שונה ואולי לא היינו מפסידים מקומות היסטוריים כמו הרובע היהודי, הכותל והר הזיתים וסביבותיהם באותה מלחמה.
הנושא ריתק אותי ובחרתי לעסוק בו בעבודת התזה שלי לתואר שני. אט-אט הבנתי שהתמונה מורכבת הרבה יותר; שבצד בעיה אופיינית וטיפוסית של “סדרי עדיפויות”, שביכרו התיישבות באזורים אחרים בארץ, הייתה גם בעיה עמוקה יותר של יחס אמביוולנטי של התנועה הציונית, כתנועה לאומית-מודרנית (וחילונית בד”כ) לכל הקשור במקומות הקדושים בירושלים. ירושלים סימלה את הישוב הישן והשמרני וגם את פוטנציאל העימות עם העולם המוסלמי והנוצרי, דבר שלא היה קיים באזורים החדשים כדוגמת ת”א או עמק יזרעאל. נראה שחששות אלה השפיעו, בצד קשיים אחרים, על הרתיעה מאזור זה.
בהמשך מחקרי התמקדתי בעיר ירושלים עצמה ונוכחתי שגם בשטח העירוני של ירושלים התקיים מודל דומה של העדפת האזורים החדשים של העיר (בדרך כלל במערב העיר) ורתיעה מ”הסתבכות” באזורים ההיסטוריים והמקודשים של העיר. אולם כאן ראיתי שישנו היבט נוסף הקשור בנטישה העקבית של השכונות היהודיות בחלק המזרחי של העיר ע”י יהודים. הנטישה החלה ממש עם ראשית תקופת המנדט, בשנות העשרים של המאה העשרים והתחזקה בשנות השלושים. הנחה רווחת היא שהרקע לנטישת אזורים אלה היה קשור לסכסוך האתני שבין יהודים לערבים ולהתפרצויות של מאורעות דמים אחת לכמה שנים (כגון 1920, 1929, 1936). אולם באחד ממחקרי הראיתי שאחד המאפיינים של השכונות הללו שננטשו (כגון נחלת שמעון הצדיק; אשל אברהם, כפר השילוח) היה הדומיננטיות של אוכלוסיה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ברובם בני עדות המזרח, שהיו מנותקים (אידאולוגית וחברתית) מהממסד הציוני (אך לא מאהבת ציון!) וברגעי משבר וקושי לא זכו לסיוע מצד המימסד וחשו זנוחים. עובדה היא ששכונות במיקום בעייתי דומה, שאוכלסו בתושבים מרקע סוציו-אקונומי חזק יותר וקרוב יותר לציונות המימסדית, כגון תלפיות, השתקמו למרות שנפגעו, ונשארו לבסוף בתחום העיר היהודית. כלומר לרתיעה מהעיר ההיסטורית יש לא רק רקע תרבותי ובטחוני, אלא גם רקע חברתי.
יתרה מכך, במחקר אחר הראיתי כי כבר בשנת 1937 כלומר כעשור לפני שהעיר חולקה בפועל, שרטט הממסד הציוני הצעה מפורטת לחלוקה פוליטית של ירושלים כשמרבית מזרח העיר נמצא “מעבר לגבול”. הרקע לכך קשור בתכנית ועדת פיל הבריטית, אולם מהמפה הזו ניתן ללמוד רבות על אזורי ההעדפה הציונית במרחבי העיר. העיר העתיקה עם כל המקומות המקודשים ליהדות (הכותל, הרובע היהודי, בית הקברות ההיסטורי בהר הזיתים) נותרו מחוץ לעיר היהודית המוצעת על ידי הממסד היהודי-ציוני וכך גם כללה התכנית ויתור על השכונות החלשות שאותן ציינתי קודם ושכונות מבודדות נוספות. מאידך בלטה במפה המגמה להכליל בתחומי העיר העברית את רכס הר הצופים שעליו ניצבה אז האוניברסיטה העברית, למרות מיקומו הבעייתי במרחק רב מהמרחב היהודי, שכבר בלט באותן שנים בגיבושו, וגם במיקום אסטרטגי שהיה לצנינים בעיני הבריטים והערבים גם יחד (בגלל גובהו ושליטתו על העיר העתיקה). העדפה בלתי טריוויאלית זו הובילה אותי להתמקד בהיבטים התרבותיים והסמליים של העשייה הציונית בירושלים, נושא שבו עסקתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, בעיקר בסוגיית העיצוב הסמלי-מרחבי של העיר היהודית (כגון שיקולי מיקומה של האוניברסיטה העברית).
מסתבר שהתנועה הציונית לא וויתרה כליל על ירושלים ההיסטורית, שנתפסה למרות הכל כעיר בעלת מטען תרבותי וסמלי רב ערך לקיומה, והשקיעה מחשבה רבה בבניית סמלים תרבותיים חלופיים בתחום העיר וביצירת דיאלוג בין העיר ההיסטורית לבין העיר המודרנית. אחת האיסטרטגיות שננקטו לצורך הגשמת רעיון זה היה קשור בנתונים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים המיוחדים של העיר. כידוע הפסוק “ירושלים הרים סביב לה” אינו רק מטאפורה, אלא ביטוי טופוגרפי המתאר במדויק את היחס בין העיר ההיסטורית שבתוך החומות לבין סביבתה הקרובה. ניתן לומר שארבעה כיוונים מקיפים את העיר העתיקה ברכסים גבוהים הצופים בה מלמעלה ושולטים עליה. כך רכס הר הצופים מצפון, הר הזיתים ממזרח, הר מוכבר (“ארמון הנציב”) מדרום והרכס של “קו פרשת המים” (רח’ המלך ג’ורג’ ו”מגרש הרוסים”) ממערב. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החלו בתנועה הציונית להרהר באפשרות לבסס את הנוכחות היהודית ברכסים אלה, שהיו במידה רבה בלתי מיושבים אז. הפירות הראשונים של מגמה זו היו ברכישת אדמות תלפיות מדרום ואדמת האוניברסיטה על הר הצופים מצפון ובנסיון לרכוש שטח עבור בי”ס לאמנות “בצלאל” ממערב, (במקום שלימים הוקם מוזיאון רוקפלר).
מגמה זו שבה ועלתה מיד לאחר הכיבוש הבריטי בשנת 1918. ראשית הוחלט למהר ולהניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בשטח שרכישתו אף טרם הושלמה סופית. שנית ההנהלה הציונית הגישה לבריטים בקשה לקבל לידיה מבנה מרשים נוסף על אותו רכס, שנתפס אז בידי הצבא הבריטי, בניין אוגוסטה ויקטוריה הסמוך. במקביל הוחל בתכנון הרכס הדרומי וגם שם תוכנן בניין שלטוני ציוני בנקודה איסטרטגית הצופה אל העיר העתיקה. נרקמו גם תכניות נוספות להעצמת הנוכחות היהודית במעגל הטופוגרפי הזה, החולש בקשר עין על העיר ההיסטורית.
אולם מסתבר שגם לבריטים היו שאיפות דומות לנכס לעצמם את השליטה, לפחות הוויזואלית על העיר הקדושה. כמעט בכל מקום מהמקומות הללו בו רצו הציונים לתקוע יתד הם נבלמו על ידי תוכניות או שאיפות (או חששות) של השלטון הבריטי. אם מנתחים תחרות זו ניתן להצביע על מספר קוים משותפים באידאולוגיה ובתרבות של הציונים ושל הבריטים, שהביאו לתחרות על אותם אתרים; הבריטים כמו הציונים היו “שחקן חדש” באזור. הבריטים, שהיו ברובם פרוטסטנטים, לא רצו להתעמת עם הזרמים הנוצריים העתיקים על המתחמים הקדושים הקלאסיים, אלא העדיפו לבסס את נוכחותם בעיר באמצעות שליטה “מגבוה”.וגם התנועה הציונית חשבה באופן דומה.
בנוסף שני הגורמים הזדהו עם התנ”ך וראו בעשייתם בעיר סוג של הגשמת חזון הנביאים. כך למשל, בטקס חנוכת האוניברסיטה, שהוקמה בראש הר הצופים, עשו שימוש רב בפסוק “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים… כי מציון תצא תורה” ואף היו שהגדירו אותה כ”בית המקדש המודרני”. דבר נוסף שהיה משותף לשני הגורמים היה תפיסה אדריכלית מודרנית ותפיסת תכנון-ערים שנשענה על אותה אסכולה וכמעט על אותם מתכננים (למשל פטריק גדס).
בסופו של דבר גבר השלטון הבריטי והצליח לדחוק את התנועה הציונית ממרבית האתרים השולטים. וכך נאלצה התנועה הציונית לוותר גם על המעגל הטופוגרפי הצופה אל העיר העתיקה ועל הפוטנציאל של דיאלוג ויזואלי עם העבר ההיסטורי. לבסוף נדחקה לחלוטין מערבה והקימה את קריית הלאום ומוסדות השלטון כמו גם את המוקדים הסמליים החדשים (הר הרצל, יד ושם ועוד) הרחק מהקשר הויזואלי עם העיר העתיקה. ירושלים ההיסטורית נותרה רק כמקום כיסופים ערטילאי.רק בעקבות מלחמת ששת הימים התעוררו מחדש המחשבות כיצד לחזק את הקשר הויזואלי והסימבולי בין העיר “המערבית” (במובן הגיאוגרפי והתרבותי!) לבין העיר ההיסטורית, ומתברר שמדובר בתהליך שמורכבותו רבה ושלא הבשיל עד עצם היום הזה.
ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.