"אני השער שעליו נקראת עיר קודשך: ציון"
(יצחק נבון, הפואמה 'ששת הימים ושבעת השערים')

צמד המילים ציון-ציונות מייצג את החיבור הנשאף בין העם היהודי בעבר ובהווה וזיקתו לארץ-ישראל (בשמה הפיוטי – ציון) לבין העתיד הלאומי-מודרני שהבטיח הרעיון הציוני. חיבור זה נתקבע עוד בשלב התפתחות החשיבה הלאומית בימי חיבת-ציון (ספרות, שירה ופובליציסטיקה) אך קיבל משנה תוקף עם צמיחת הרעיון הציוני שהמיר את הזיקה ל"ארץ הקודש" (ציון) והשאיפה לחונן את עפרה, בייסוד מדינת-לאום מודרנית ריבונית (ציונות).

צמד הערים יפו וירושלים, ולאחר שנים – תל-אביב וירושלים, מעלה אפשרות לראותו כמטונימי לצמד ציון-ציונות. יפו שהלכה ונעשתה מודרנית ומרכז ההוויה הלאומית המתחדשת של ציון, ותל-אביב שקיבלה מיפו את תפקידה הלאומי והיתה למרכז העשייה הציונית, שתיהן אל מול עיר הקודש והמסורת – ציון (ירושלים).

המקום והמושג 'שער-ציון' משקף מתח זה באופן מעניין. כמקום פיזי הוא השער בחומת ירושלים המתייחס להר הסמוך אליו, המכונה 'הר-ציון'.1 אולם, כיוון ש"ציון" אינה רק כינוי לירושלים, אלא לארץ-ישראל כולה, את ה"שער" ניתן למקם גם בנמל הכניסה לארץ, היינו, ביפו ולאחר-מכן בתל-אביב. הסמנטיקה החבויה במושג 'שער-ציון' מרמזת על התחרות על הבכורה בין שתי הערים – ירושלים ויפו (ולאחר מכן תל-אביב) – כמסמנות את היהדות (ציון) והציונות (הנגזרת מ'ציון').

ארץ ציון ירושלים
השם 'ציון' הוזכר לראשונה במקרא בהקשר של מצודה יבוסית: "וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד" (שמ"ב ה'). אולם, המושג 'ציון' הוסב בתודעה לירושלים כולה ובמיוחד להר הבית – "בהר-ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך" (תפילה, ברכת מעין-שלוש). כלומר, הר ציון אינו אותו אתר יבוסי, אלא הוא ההר המיועד למקום המקדש, טבור העולם, כפי שנאמר בספר היובלים: "והר ציון תוך טבור הארץ". ויתרה מכך, 'ציון', כשמה של ירושלים ואף של מקום המקדש, הוא גם מטונימי לארץ-ישראל ולעם-ישראל. ממש כך הכריז מנחם אוסישקין בנאומו בקונגרס הציוני בשנת 1913 על חשיבות ייסוד המעוז הציוני, המשכילי – האוניברסיטה העברית – דווקא בירושלים:
"לפני אלפיים וחמש מאות שנה חרב מקדשנו הלאומי היכל ה' אשר על הר המוריה. עתה אנו באים מלאים אמונה ותקווה לבנות מקדש לאומי חדש, את היכל החכמה והמדע על הר-ציון […]".
ממקדש קרבנות בהר-המוריה, הועתק השם 'ציון' להיכל-חכמה ב'הר-ציון', אף שלמעשה ההיכל נבנה בהר-הצופים.

ציון וציונות
"היכל חכמה" אחר נוסד ביפו בשנת 1886, הלא הוא 'בית עקד ספרים', 'שער ציון' שייסדו האחים אלעזר ושמעון רוקח באמצעות אגודת 'עזרת-ישראל' שייסדה גם את שכונת 'נווה צדק'. ב-1891 קיבלה הספרייה סיוע מ'הוועד האודיסאי' ('חובבי-ציון'), מלשכת 'שער ציון' של ארגון 'בני-ברית' (ששמעון רוקח היה נשיאה הראשון) ומ'בני-משה'. היה זה בית-ספרים לאומי ל'עם-הספר', ובו ספרות חיבת-ציון. זאב טיומקין (ראש 'הוועד האודיסאי'), בנאום חנוכת הספרייה, הביע תקוותו שהמקום ישמש מזון לנפש "אחינו הקולוניסטים והפועלים העובדים". השער – 'שער ציון' – ככניסה למכמני הלאום, פעל במקביל לספרייה הירושלמית שנוסדה קצת אחריה ונודעה לימים כ'בית הספרים הלאומי' ואילו ספריית 'שער-ציון' היפואית, נדדה בין בתים שונים ביפו ותל-אביב, עד שהגיעה למשכנה הנוכחי – 'ספריית שער-ציון – בית אריאלה' -– כיום הספרייה העירונית הגדולה בארץ.

בשנת 1890 ייסדה אגודת 'עזרת ישראל' גם בית-חולים בשם 'שער-ציון', על החוף שמצפון ליפו (כיום פארק צ'רלס קלור). בית-החולים פעל עד גירוש יהודי יפו מהעיר בשנת 1917 ובשנת 1948 חרב הבניין.

שער-ציון כשער כניסה לגאולה
הדימוי הידוע ביותר ליפו כ'שער-ציון' היה תודות לנמל. הנמל כיהן כ"שער העלייה" לארץ ולירושלים בפרט. עם התפתחותה של יפו ממחצית המאה הי"ט, אף שברובה היתה מאוכלסת בערבים, הפכה עיר עיקרית שנייה לירושלים עבור יהודים, ובמיוחד בעלי האוריינטציה הכלכלית יותר. ירושלים התייתרה לדידם של חלק מן העולים, שעשו את יפו, ואחר-כך את תל-אביב, מקום מגוריהם ועסקיהם. אחרים, שהגיעו מטעמים אידיאולוגיים (ציוניים, סוציאליסטיים), פנו להתיישבות חקלאית. רבים מן העולים כלל לא ביקרו בירושלים, או שעשו זאת לאחר שנים. ירושלים נותרה חרוטה בתודעתם כבגולה – "לשנה הבאה בירושלים…", כאשר לא היה ברור יותר עד כמה ירושלים הקונקרטית נחוצה.

ש"י עגנון כתב כך על יצחק קומר, גיבור 'תמול שלשום' שנחת זה עתה בנמל יפו:
"עמד לו יצחק קומר על אדמת ארץ ישראל שנתחמד לה כל ימיו לראותה. למטה מרגליו סלעיה של ארץ ישראל ולמעלה מראשו יוקדת שמשה של ארץ ישראל ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים […] לפני שעה שתי שעות היה שותה אוירה של חוצה לארץ ועכשיו הוא שותה אוירה של ארץ-ישראל".
ולאסתר אשתו כתב:
"כאמור רוצה אני לשוב לירושלים… אף על פי שהחיים שם קשים יותר… בתל-אביב הייתי יכול למצוא חדר עם כל הנוחיות. אבל לבי נמשך כל כך לירושלים. אבל אגיד לך את האמת, בירושלים אני מרבה לבכות הרבה ואני מרבה ללכת אל המקומות הקדושים, ובשום מקום אחר אין הרגש הזה היפה הקדוש הטהור המעלה את לבי…". (10.12.24).
משה ליב ליליינבלום הגדיל לבטא את הניכור בין הערים:
"אין לנו שום צורך בירושלים ולא נחסר כלום אם תהיה לעולם נחלת הזרים".

נמל התפוזים
זכה 'שער ציון' דיפו להיות גם שער היציאה של אחד מסמלי הציונות – התפוז. אף שהבריטים הם שהכריזו על המותג 'Jaffa' שהוחל על כל תפוזי א"י, יהודים וערבים, המותג נוכס ע"י הציונות והועתק לשער יציאה חדש – 'נמל תל-אביב' (ולימים לנמל אשדוד). נמל תל-אביב, שנבנה עם פרוץ השביתה הערבית בשנת 1936 ובעקבותיה מאורעות שנמשכו כשלוש שנים, החליף את נמל יפו כשער יציאה וכניסה לארץ-ישראל הציונית וניתק בין השווקים היהודי והערבי.

העתקת שער-ציון לתל-אביב
בשנת 1938 נחנך גם מסוף נוסעים בנמל תל-אביב, אשר כונה כמובן 'שער ציון'! בעת חנוכתו אמר כך ראש עיריית תל-אביב, ישראל רוקח:
"שנים ארוכות כונתה יפו בפי חלוצי ובוני היישוב בשם 'יפו-שער ציון'. מהיום הזה ואילך, תיקרא תל-אביב בשם 'תל-אביב-שער ציון', דרך בה יעברו גאולים".

וראש המחלקה המדינית (ולימים שר החוץ) משה שרתוק הכריז:

"… היום הזה, יתגשם חזונם של מייסדי העיר תל-אביב – אשר קבעו סמל לעירם: שער לעלייה ומגדל מאור לגולה".

גאוות תל-אביב בנמל העברי הראשון, כסמל ציוני בעיר שנתפשה כעיר הציונית המובהקת, בא לביטוי בכרזה הקוראת לתוצרת שיובאה אך ורק דרך נמל תל-אביב:

הנה כי כן, העתקת תפקידו של שער-ציון כשער לגאולה, משער-ציון בירושלים, דרך שער-ציון כנמל יפו, לתל-אביב כשער-ציון, קיבל משמעות בהסבתו ל"מגדל-מאור לגולה". זו הייתה דרכה של תל-אביב למתג עצמה כעיר הציונית ב"הא" הידיעה. לרחוב המוביל לנמל היא קראה 'שער ציון' ולימים ניסתה לאתגר את ירושלים גם בסמלים נוספים שבראשם – מקום קבורתו של הרצל. השיקול לחייב את איתור מקום קבורתו על חוף ימה של תל-אביב היה שהפנתיאון שייבנה על קברו יהיה כמגדל-מאור לגולה, שיורה על הכיוון לארץ-ישראל ועל שער הכניסה אליה, כמעין פסל החרות במבוא "ארץ האפשרויות" בניו-יורק. כפי שטרחו יוזמי רעיון העיר העברית הראשונה לבאר בתכניתם הראשונה בטרם היות העיר: "וכמו שהעיר ניו-יורק מסמלת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית". כידוע, ניו-יורק אינה רק שער כניסה ל"ארץ המובטחת", אלא משאת-נפש בעצמה, כפי שהתבטא מוטל בן פייסי החזן לפי שלום-עליכם:
"העיניים אורו ושמחה נכנסה בלב. כך בדיוק הרגישו, ודאי, היהודים אחרי קריעת ים סוף. שלום עליך, קולומבוס! ברוכה תהיי, את ארץ החופש! את מדינת האושר היקרה!"
להבדיל, ביקשה גם תל-אביב להפוך 'שער-ציון' וליבת ארץ-ציון כולה. 'שער-ציון' המקורי (בירושלים) שימש, אפוא, בהשאלה, ביטוי לגאולה. בעבר, יפו היתה חשובה ככניסה לציון ובדרך לירושלים, שהיא אתר הגאולה לעתיד לבוא. עם בוא הלאומיות-המודרניות, קיבלה יפו חשיבות עצמאית, נפרדת מירושלים. היא ביטאה את המפנה מ'ציון' (ארץ-הקודש, המסורת, העבר) ל'ציונות' (לאומיות, מודרניות ואף חילון). ירושלים נותרה בלבבות, אך התייתרה במעבר בכורת הרעיון, שחוללה היא עצמה, ליפו ולאחריה לתל-אביב. היא העניקה את ליבת הרעיון – 'ציון' ל'ציונות' ונאלצה לוותר על האתר הסמלי 'שער-ציון' לטובת יפו וממשיכתה תל-אביב.

[1] לעיתים נקרא גם 'שער-דוד' על-שם קבר-דוד הסמוך וכן 'שער היהודים' בתקופות בהן שימש את אוכלוסיית הרובע היהודי. יהודים גם החזיקו במשך הדורות את מפתח השער וזה השער ממנו יצאו כפליטים בשנת 1948 לאחר כישלון המאבק וניסיון הנפל של כוח פלמ"ח ב-17-18.5.1948 לחבור אליהם באמצעות כיבוש עמדת השער. האגדה של יצחק נבון, שהמחיזה את העימות בין שערי ירושלים על הזכות להכניס את לוחמי מלחמת ששת הימים, שוטחת את טיעוניו של שער-ציון: "[…] וכלום לא אני פתחתי עצמי יחידי במלחמת הקוממיות והכנסתי בחורי ישראל אל עיר קודשך?