מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

יום הכיפורים: היפוכו של יום הדין

רבים חושבים בטעות שיום הכיפורים הוא יום הדין – היום שבו אנחנו מציינים את תפקידו של הקב”ה כשופט תבל בצדק בעמים במישרים, היום שבו הוא חותם את גורלו של כל אחד מיצוריו, וגומל לאיש כמפעלו. אין דבר רחוק יותר מן האמת. ראש השנה הוא יום הדין, ויום כיפור הוא ההיפך – היום שבו אנחנו מכירים באמת הנוראה שבעולם שלנו אין דין, ואין אפשרות של צדק אלוהי. יום הכיפורים הוא היום שבו אנחנו תרים אחר מערכת יחסים אמיתית עם הקב”ה, המושתתת על האמת הצרופה, שמה שלא נעשה, הוא הכל ואנחנו הבל. הכרה זו במציאות היא מטהרת ומכפרת.

כיצד הפך יום הכיפורים בתודעה העממית ליום הדין? כמה אפשרויות עולות על הדעת. ראשית כל, אף על פי שראש השנה ויום הכיפורים היו במקור מועדים מאוד שונים זה מזה באופיים, מימי התלמוד ואילך הייתה לימים הללו השפעה הדדית עצומה, ומנהגים, מושגים ותפילות שגובשו בקשר לאחד הימים הועברו לשני. תוקעים בשופר של ראש השנה גם במוצאי יום כיפור, ולאורך ההיסטוריה היו יהודים שנהגו לצום בראש השנה, למרות התנגדות פוסקי ההלכה. לפי התלמוד הירושלמי, מזכירים מלכות ה’ בעמידה בראש השנה בלבד, אך לפי הבבלי וההלכה המאוחרת מצווה להזכיר “המלך הקדוש” בחתימת ברכת הקדושה גם ביום הכיפור ובעשרת ימי תשובה. אין זה מפתיע אפוא שגם המוטיב של הדין והמשפט הורחב מיום הדין המקורי, ראש השנה, אל עבר יום הכיפורים.

אך נראה ששני גורמים נוספים, הקשורים זה בזה, אחראים גם הם לכך שרבים חושבים שיום הכיפורים הוא יום הדין. הראשון הוא הפיוט האהוב “ונתנה תוקף”, שאותו אומרים גם בראש השנה וגם ביום הכיפורים. פיסקת הפתיחה של “ונתנה תוקף” מתארת את הכרזת “היום”, מן הסתם היום שבו נאמרת התפילה, כ”יום הדין”:

ונְתַנֶה תּקֶף קְדֻשַת הַיּום, כּי הוּא נורָא וְאָיום.וּבו תִנָשֵא מַלְכוּתֶךָ, וְיִכּון בחֶסֶד כּסְאֶךָ, וְתֵשֵב עָלָיו בּאֱמֶת.

אֱמֶת כּי אַתָה הוּא דַיּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.

וְתִזְכּר כָל הַנּשׁכּחות, וְתִפְתַח אֶת סֵפֶר הַזִכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָרֵא. וְחותָם יַד כּל אָדָם בּו.

וּבְשׁופָר גָדול יִתָקַע, וְקול דְמָמָה דַקָה יִשָמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

וְיאמְרוּ: הִנּה יום הַדִין!

קשה לקרוא את הדברים הללו ביום הכיפורים מבלי לחשוב ש”היום” שלו אנחנו מתנים תוקף קדושה, שבו מכריזים המלאכים “הנה יום הדין!”, הוא יום הכיפורים. ומכיון שהרבה יותר יהודים נוכחים בבתי הכנסת ביום הכיפורים מאשר בראש השנה, ייתכן שרבים מהם אפילו אינם מודעים לכך שאותה תפילה נאמרת גם בראש השנה. להם ברור ש”הנה יום הדין” – היום, יום הכיפורים.

יתר על כן, התחושה שיום הכיפורים הוא יום הדין תוגברה במדינת ישראל על ידי מלחמת יום הכיפורים, אותה מכנים בכינוי המליצי “מלחמת יום הדין”. שם זה התאים באופן מצמרר למלחמה ההיא, והפיוט המוכר “ונתנה תוקף” – שהתפרש כאילו גם בו מכונה יום הכיפורים “יום הדין” – הפך את אימוצו העממי לבלתי-נמנע. ותוצאה וסיבה התהפכו כשהפיוט “ונתנה תוקף” עצמו הולחן מחדש, ביופי מצמרר, על ידי תושב קיבוץ בית השיטה יאיר רוזנבלום, לזכר אחד עשר חברי הקיבוץ שנפלו במלחמה ההיא. בשלב זה הקשר בין יום הכיפורים ההוא ויום הכיפורים בכלל ל”יום הדין” נחרט עמוק עמוק בלבו של עם ישראל ובתודעתו.

אך גם אם יום הכיפורים 1973 היה יום של דין, יום הכיפורים כשלעצמו אינו נחשב במסורת היהודית ל”יום דין”. למעשה, הבנה נכונה של המבנה של “ונתנה תוקף” מגלה שראש השנה הוא היום שעליו מכריזים המלאכים כיום הדין, ואילו יום הכיפור מתואר בפיוט כיום שבו מתערערת –לטוב או לרע – התחושה שהקב”ה דן את עולמו בצדק.

הפיסקא שהבאנו לעיל מ”ונתנה תוקף” מתייחסת כאמור לראש השנה. בהמשכה מתואר כיצד בראש השנה דן הקב”ה את יצוריו “כבקרת רועה עדרו”, וכותב את גזר דינם. לאחר מכן מצאנו פיסקת ביניים, המציעה גזרי דין אפשריים: “בראש השנה ייכתבון ויום צום כיפור ייחתמון… מי יחיה ומי ימות… מי באש ומי במים… מי יישפל ומי ירום”. הפזמון החוזר מתייחס מפורשות גם לראש השנה וגם ליום הכיפור: בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון.

אך מה טיבה של חתימה זו של גזר הדין ביום הכיפורים? מערכת משפט אמיתית אינה צריכה חתימות לפסקי הדין שלה השופטים גוזרים את הדין, ובהמשך כותבים את פסק דינם, ללא חותמת כל שהיא. הסיבה היחידה שגזרי הדין האלוהיים של ראש השנה אינם “נחתמים” עד ליום כיפור היא משום שעצם המטרה של התקופה שלאחר ראש השנה, המגיעה לשיאה ביום כיפור, היא לבטל את הדין הנגזר בראש השנה, ולערער על תוקפו של המושג “צדק אלוהי”. התפיסה שלפיה גזרי הדין של ראש השנה נחתמים ביום הכיפורים נועדה אך ורק לאפשר את הפיכתם בימים שבינתיים.

עניין זה מפורש בשתי הפיסקאות הבאות בפיוט “ונתנה תוקף”. פיסקאות אלו, ולא פיסקת הפתיחה בעניין הכרזת יום הדין, הן העוסקות ביום הכיפורים. בפיסקאות אלו מתואר טיבו האמיתי של יום הכיפורים כהיפוכו של יום הדין:

(א) וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְזֵרָה!כִי כְשִמְךָ כֵן תְהִלּתֶךָ קָשֶה לִכְעס ונוחַ לִרְצות.

כִי לא תַחְפּץ בְמות הַמֵת כִי אִם בְשׁוּבו מִדַרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְחַכֶה לּו, אִם יָשׁוּב מִיַד תְקַבּלו.

(ב) אֱמֶת כִי אַתָה הוּא יוצְרָם, וְאַתָה יודֵעַ יִצְרָם, כִי הֵם בָשָר וָדָם.

אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר. בְנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו, מָשׁוּל כּחֶרֶס הַנִשְבּר

כְחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל, כְצֵל עובֵר וּכְעָנָן כּלָה, וּכְרוּחַ נושָבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ, וְכַחֲלום יָעוּף.

וְאַתָה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיּם! אֵין קִצְבָה לִשְנותֶיךָ וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ,

וְאֵין לְשַעֵר מַרְכְבות כְבודֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְמֶך.

יום הכיפורים הוא היפוכו של יום הדין בשני מובנים. הראשון, המתואר בפיסקא המסומנת (א) לעיל, מוכרת: יום הכיפורים איננו יום הדין, כי הוא יום הרחמים. ניתן להעביר את רוע הגזרה על ידי ריצוי הקב”ה בתשובה ותפילה וצדקה. “תשובה” בהקשר זה איננו שידוד המערכות הכולל שבתשובה של חודש אלול, שבו אנחנו מנסים לשנות את טיבנו מן היסוד כדי לשפר את סיכויינו בראש השנה, לרגל יום הדין המתקרב ובא. התשובה של “בין כסה לעשור”, בין ראש השנה ליום הכיפורים, איננו שינוי דרמטי באישיות הפוסל את גזר הדין מאליו: אילו היתה כן, לא זו בלבד שהיא היתה מעבירה את רוע הגזרה, אלא היא הייתה מחייבת משפט חדש לאדם חדש. “תשובה” בהקשר של “ונתנה תוקף” היא פנייה לעברו של הקב”ה: אנחנו מכירים בכך שאנחנו בצרות, ומשליכים את יהבנו על רחמי בית המשפט. כמו התפילה והצדקה המוזכרות יחד אתה בפיוט “ונתנה תוקף”, התשובה בפיסקא זו היא נסיון נואש להמתיק את הדין, לא ערעור על תקפותו של הדין. ייתכן שהקב”ה גוזר עלינו גזרה רעה בראש השנה, אך ביום הכיפורים הוא מתיישב על כסא הרחמים וקורע את רוע גזר דיננו. מן הפיסקא ההיא משתמע שראש השנה הוא יום של אמת, ויום הכיפורים הוא יום של חסד. אך לדעתי המסר העמוק יותר של יום הכיפורים נמצא דווקא בפיסקא השנייה ב”ונתנה תוקף” המתייחסת ליום הכיפורים, המסומנת (2) לעיל. לפי פיסקא זו, הצדק האלוהי הבא לידי ביטוי בראש השנה הוא אשלייה: יום הכיפור הוא ה”אמיתי” יותר מבין שני המועדים, כי האדם יסודו מעפר, והקב”ה הוא מלך חי וקיים, ישות אינסופית, שאין שיעור לעילום שמו. הוא כל כך שונה מאתנו, וחיינו הם כה עלובים ביחס לאינסופיותו, שעצם הרעיון שיש בינינו ערכים וקני-מידה משותפים המאפשרים לו לשפוט אותנו הוא מגוחך.

אמת זו יש בה חדשות טובות וחדשות רעות בשבילנו. אם אמת וצדק אינם רלוונטיים בניסיון לבנות מערכת יחסים בין הקב”ה לאדם, אזי נשאר מקום לבנות מערכת יחסים זו על אהבה וחסד ורחמים, וכפי שביקשנו בפיסקא הראשונה. אך חיים המשולים לאבק פורח בעולם הנשלט על ידי האינסופי יכול להיות גם נוראים ואיומים. בקטע מלא יופי מתוך ספר איוב (איוב ד:יב-יט), העומד ביסוד הפיסקא הזאת ב”ונתנה תוקף” וסליחות ופיוטים אחרים לימים הנוראים, מתואר חלום:

ואלי דבר יגנב, ותקח אזני שמץ מנהו, בשעפים מחזינות לילה, בנפל תרדמה על אנשים.

פחד קראני ורעדה, ורב עצמותי הפחיד. ורוח על פני יחלף, תסמר שערת בשרי.

יעמד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע:

“האנוש מאלוה יצדק? אם מעשהו יטהר גבר? הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תהלה!

אף שכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, ידכאום לפני עש.

הרוח מסמרת השיער לוחשת לחולם מתוך הדממה: הייתכן שבן אנוש יקבל צדק מעם אלוהיו? האם זה אפשרי בכלל שבן אדם ייחשב טהור על ידי עושהו? הרי הקב”ה כה מושלם, עד שאין לו אמון אף במלאכים, קל וחומר בני אדם, שיסודם בעפר, והם שבירים אף יותר מעש!

יש בינינו כאלה המוצאים נחמה ברעיון שיש צדק אלוהי וסדר בקוסמוס, הבאים לידי ביטוי בראש השנה. אחרים משוכנעים שיחסי אדם-אלוהים צריכים להיות מושתתים על האמת המפחידה שהוא מושלם ואנחנו חסרי-משמעות – פער שיכול לעורר פחד, אבל גם אהבה עזה. רובנו מסוגלים למצוא משמעות בכל אחת מן התפיסות הללו בתקופות שונות בחיים ובנסיבות שונות. לכן יש לנו שני ימים נוראים: יום הדין ויום ה”אין דין”. בראש השנה אנחנו חוגגים את הסדר הקוסמי. ביום הכיפורים אנחנו חוגגים את האמת האיומה שככל שנשאף להתנהג כמלאכים, בתור בני אדם איננו יכולים לצפות לצדק או דין מטעם בוראינו, ואינני יכולים להיחשב טהורים בעיניו.

אך באופן פרדוקסאלי, חוסר ציפייה זה הוא המביא לידי כפרה. עצם ההכרה במציאות זו יכול לנחם ולטהר. ברגע שבו אנחנו מוותרים על שביב התקווה לצדק אלוהי, ברגע שבו אנחנו מבינים שלפי קני המידה של הקב”ה אין אנחנו יכולים להיטהר, ברגע זה אנחנו מוצאים לפניו גם כפרה וגם טהרה, הכפרה והטהרה והקתרזיס שבעצם ההודאה באמת: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה’ תטהרו!” (ויקרא טז:ל)

פרופ' משה בנוביץ הוא חוקר ומרצה בתחום לימודי התלמוד וההלכה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.