נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
יום הכיפורים כיום לחשבון נפש מוסרי-קוסמי
הימים הנוראים, או חגי תשרי, כפי שהם מכונים, מהווים נקודה ציון ראשית אחת, מתוך שתיים, של לוח השנה העברי. נקודת הציון הראשית האחרת היא זו של עונת האביב וחג הפסח, חג החירות.
ככלל, חגי ישראל מעורבים זה בזה כזכר למעשה בראשית, כאירוע קוסמי שכונן חיים ביקום כולו, וזכר ליציאת מצרים, אירוע בעל משמעות לאומית פרטיקולארית לעם היהודי. ובכל זאת, ניתן לומר, ראש השנה ויום הכיפורים מייצגים יותר את הצד הקוסמי של ההווי היהודי המסורתי, בעוד שחג הפסח, חג השבועות ובמידת-מה חג הסוכות, מייצגים יותר את הצד הלאומי-פרטיקולרי.
זיכרון התרועה1של ראש השנה הוא זיכרון התרועה של בריאת העולם: אלוהי הבריאה נתפס כמי ששופט את העולם כל שנה וגוזר את דינו עשרה ימים לאחר מכן ביום הכיפורים, לומר אם לפי מעשי האדם, הייתה הבריאה ראויה או לא. בעוד שחג הפסח מייצג אפוא את הצד הלאומי-הפרטיקולארי של זכר ליציאת מצרים והמעבר משעבוד לחירות ומגלות לגאולה במובן התרבותי והמדיני ההיסטורי, מייצגים הימים הנוראים את הקיום היהודי במסגרת הקוסמית של בריאת העולם וגורלו.
בדברים שלהלן, איעזר בדברים של אהרון דוד גורדון2, החלוץ הפילוסוף בן העלייה השנייה, כדי לומר מספר דברים הקשורים בצד הקוסמי של יום הכיפורים ושמתחברים לעניינים הנמצאים על סדר היום של העם היהודי בזמננו. השאלה שרצוני לשאול, בעזרת הגותו של גורדון, היא:
מה קורה ליום קדוש כיום הכיפורים, כשהנחות היסוד של האמונה הדתית, שבעבר עמדו בבסיס עיצובו, נדחות על ידי תודעה שאינה מאמינה בהן יותר; ואם, ובאיזו מידה, נמצאת קדושתו של יום הכיפורים תלויה בקבלת האמונות והדעות שמתוכן עוצבה עבודת היום במשך הדורות?
נעיין תחילה בדברים קצרים בהם פנה לחבריו החלוצים בתחינה, שחרף מרדם נגד דת הגולה ימצאו את הדרך להמשיך ולעשות את יום הכיפורים ליום קדוש בקרב עם ישראל3. הוא הבין ללבם המהפכני של חבריו הצעירים, והסכים שדפוסי הדת שנשאבו מהעבר היהודי בגילום הסביבה הדתית הקנאית שבה גדלו, נמצאו לעיתים קרובות ללא רוח היצירה הדרושה כדי להתמיד בחיים לנוכח המציאות המשתנית. אך הוא חשב שמרד הצעירים הרחיק לכת מדי וטמן בתוכו סכנת פגיעה בעצם עמידתו של האדם היהודי בקוסמוס, ועל כן שאל:
האמנם גמרנו את חשבוננו עם הדת […] האם ביררנו לעצמנו […] מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים; התמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. חדלו העניינים והחשבונות של הפרטים […] ועלו על הפרק העניינים והחשבונות הגדולים: האנושיים, הלאומיים הקוסמים […].4
גורדון השכיל להבחין בין הצורה המאובנת של הדת, בבחינת ‘מצוות אנשים מלומדה’, לבין היות הדת כחלק מהוויית האדם. הדת היא בשבילו אותו רובד של החיים שבו נפגש האדם עם מציאות עליונה, ללא קשר עם הדרך שבה האדם מבין מציאות זו. יום הכיפורים צוין על ידי רוח היצירה הדתית של עם ישראל כיום של מפגש עם מציאות עליונה כשהוא מתאפיין בחשבון נפש פרטי, משפחתי, קהילתי, ואנושי-קוסמי על התנהלות העולם וראיית המעשים שנעשים בו.
אמנם, גם בהקשר זה, עולה הצד השבטי-הפרטיקולארי של הקיום היהודי הקשור ב’זכר ליציאת מצרים’ שאינו כה מובלט בימים אלה כמו בשלושת הרגלים. שכן, לפי גורדון, אין האדם מסוגל לחוות את הקוסמוס בצורה הדרושה על מנת לעשות חשבון נפש עמוק על מעשיו בעולם, אלא במסגרת חווייתו הקונקרטית של האדם היחיד כחלק ממשפחה, קהילה ועם. שכן, לפי גורדון, אין זה אלא באמצעות החוויה הקונקרטית של האדם היחיד במסגרת משפחתו ובני עמו לצד מגעיו עם בני עמים אחרים, שבכלל יש לאדם תחושה של שייכות לאנושות גדולה ממנו.5
זה העיקר. היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו חשבונו עם עצמו כל יום […] [אך] פה […] חשובה העצמה, שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צירוף כוחות […] חשובה הנעימה האצילית, הנאצלת על הקול הפרטי מתוך התמזגותו בים הקולות של המקהלה העליונה, האנושית-קוסמית.6
גורדון מסוגל להבין ללבו של מי שאלוהי ישראל אינו חי בו, ושלא יהיה משום כך מסוגל לקיים את פולחן העבר של היום. אך בו זמנית, גורדון אינו יכול לשאת את המחשבה שהאדם היהודי החדש ההולך ומתעצב במפעל החלוצי בארץ ישראל, יחיה ללא מסגרת ממוסדת של חשבון נפש על מעשיו בקוסמוס, או שמסגרת זו, אם תקום, לא תיבנה על יסוד דו שיח עם החומרים שעיצבו את יום הכיפורים בעבר.7
נושא חשבון הנפש הוא, כידוע, מאפיין ותיק של יום הכיפורים. אך דומה שיש לו משמעות מיוחדת בשביל דור הלוקח על עצמו את בניית התשתית החומרית והרוחנית של עתיד עמו. ומכאן, גם ביקורתו על הקפיטליזם והסוציאליזם המרקסיסטי רלוונטית לסוג חשבון הנפש שלדעתו צריך להעסיק את החברה החלוצית בארץ ישראל.
היה נראה בזמנו, שהקפיטליזם של השוק החופשי והסוציאליזם המרקסיסטי נבעו מעיקר השיטות הכלכליות שהיה אפשר לאמץ בבניית החברה היהודית החדשה בארץ ישראל. גורדון מצא פגמים כבדים בשניהם, ואף שעד כמה שידוע לי לא התייחס לאלה באופן מפורש בהקשרו של יום הכיפורים, אין ספק, שבשל נגיעתם העמוקה של פגמים אלה בכישלון הרוחני והמוסרי של האדם בזמנו, הוא היה מעוניין מאוד שחבריו החלוצים ילמדו, במסגרת חשבון הנפש שלהם, להימנע מאותם הפגמים עצמם.
בחברה הקפיטליסטית של המודרנה, טען, השתלטה לוגיקה תפקודית, מכאנית, טכנולוגית ומסחרית המפוררת את הסולידריות האנושית הטבעית, ומפרידה את הפרט מהכלל שבו הוא נולד וגדל.
בדורות האחרונים, בזמן שהמדע […] הביא לעולם טכניקה שלא שערו הדורות הקודמים, בא הקפיטליזם בן הטכניקה המשוכללת […] השליט […] את המכאניות על הטבעיות […] והוליד נטייה לתת לאנושות בכללה צורה של קבוץ מאטומים בודדים, מאישים פרטיים.8
האופי המסחרי-פונקציונאלי של היחס אל המציאות במשטר הקפיטליסטי, ניכר בכך שהטבע כבר אינו נתפס בו כביטוי עצמי של “כוח יצירה אינסופי” ומקור של בריאה ממנו האדם “יונק חיים”, אלא הוא מקבל כאן “אופי של חנות מכולת, מחסן”. גם “השדה הזרוע [ו]היער […] נערכים בכך וכך מידות עצים, בכך וכך כסף […]”9. הווי אומר, לא מיקוד היחיד כנבדל מהכלל בלבד מהווה מבחינתו בעיה, אלא שבהבדלה זו הקפיטליזם הופך את האדם ל’צמח פרזיטי’ היודע לקחת חומרים מהטבע ולעשות בהם להנאתו בלי היכולת להחזיר מיצירתו הוא. בסוף התהליך, הלוגיקה הטכנולוגית-מסחרית מעצבת את התודעה כך שהאדם עצמו נתפס כמוצר מסחרי של השיטה הכלכלית, ו’הקיבוץ האנושי’ נשאר “בלי כל רוח חיים במובן הקוסמי”.10
אלא שלפי גורדון, גם הסוציאליזם המרקסיסטי משקף את תהליך המכניזציה של רוח האדם כתוצאה מהתפתחות המדע והטכנולוגיה. כאן הסיבה היא האמונה הדוגמטית בחוקיות הכלכלית-היסטורית ההולכת ומתפתחת בהתאם לתנאי הקיום החומריים של כל תקופה ותקופה. חרף הדגשתו את חשיבות זיקתו של הפרט עם הכלל כבסיס לקיום החברתי, גורדון התנגד בחריפות ל”ביטול אישיות הפרט […] בקיבוץ” וחשב כי קיום האנושות מותנה, בסופו-של-דבר, בחירות היצירה של כל פרט ופרט. אך עיקר רוגזו על הסוציאליזם המרקסיסטי יוצא על אמונתה שניתן “לחדש את החיים האנושיים על ידי סדרים חדשים בחיים הקיבוציים”, שוב, מבלי לחדש מיסודה את רוח האדם”.11כלומר, בלי לעצב חינוך שנועד להתפתחות הרוח, הרחבת הנפש ויצירה.
במשנת גורדון נעמד המפעל הציוני בניגוד לשני אלה כי, לפי שיטתו, המפעל הציוני הוא בעיקרו מפעל של חינוך ויצירה המבקש להעמיד את החדש על תהליך של בריאה קוסמית מתמשכת, הקודם לאופי המכאני של התודעה, החברה והתרבות המודרנית.
זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי הקוסמי של תחייתנו הלאומית – להחיות את הלאומיות לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית […] על יסוד של עבודה ויצירה […] של השתתפות עם הטבע העולמי […] על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו בין אדם לחברו, בין עם לחברו, [ו]של צדק […] ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל12.
כיצד עשוי היה חשבון הנפש של יום הכיפורים לפעול על יצירת התרבות, החברה והפוליטיקה של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל הלכה למעשה? את זה, לא היה ניתן לשער מראש. מה שברור היה לגורדון הוא שעל מנת שההתיישבות החלוצית תמלא תפקיד חיובי בבניית תשתית לקיומו העתידי של העם היהודי, עליו לשים במרכז הווייתו חשבון נפש יהודי-אנושי-קוסמי, שתוהה: מהי דמות האדם הראויה להנחות את פיתוח החיים המשותפים?
תמיד טוב שהאדם יבחן את דרכו, וישאל אם הוא רואה את חייו ואת חיי אלה שמסביבו בצורה אנוכית וצרה, או אם הוא בוחן, מדי פעם, את חייו מבעד לפריזמה קוסמית, ובה מהדהדת בת קול הנושאת את קריאת הנביאים לתשובה ותיקון עולם. בזמנו ובסביבתו של גורדון, במסגרת העשייה החלוצית של בני העלייה השנייה ותחילת העלייה השלישית, על אחת כמה וכמה. אך, לעניות דעתי, דיון זה מציב גם אתגר חשוב לזמננו.
על הציבור בן זמננו לשאול את עצמו בראש ובראשונה, אם רצונו להוות המשך לתנועת בנייתו של העם, כפי שגורדון חזה את הדבר; ואם התשובה היא כן, להמשיך ולשאול, אם בעשייתנו החברתית והמדינית לא גרמנו, ולו בלי משים, להפיכת האדם גם בקרבנו למוצר מסחרי נטול רוח חיים? אל לנו להסתפק בוידוי “על חטא שחטאנו באונס וברצון”, אלא יש לערוך חשבון נפש על עצם יחסינו לאדם בקרבנו, ולשאול: אם במעשינו, כיחידים וכחברה, אנו מקדמים או מעכבים דמות אדם ראויה. שהרי ייתכן, בסיכומו של חשבון, כי אין זה אלא לדמות האדם שבקרבנו שתכריע אם אנו ועולמנו ראויים לקיום או לא.
1. במדבר כ”ט: “ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם […]יום תרועהיהיה לכם”` ויקרא כ”ג, “בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתוןזכרון תרועהמקרא קדש.”
2. נולד ב – 1856 בפודוליה, נפטר ב – 1922 בקבוצת דגניה בארץ ישראל.
3. אהרון דוד גורדון, “לחשבוננו עם הדת”, בתוך – אהרון דוד גורדון, מבחר כתבים, ערך אליעזר שביד, הספרייה הציונית תשמ”ג, עמ’ 408 – 409.
4. שם, עמ’ 408 .
5. השוו למה שכתב במסתו “האדם והטבע”, שם עמ’ 82 – 83: “פה מתהווה כל עולמו של האדם ביחד: nההכרה, הלשון, השירה, מתהווה האומה, והכל על יסוד דת או בהשתתפות בדת. המקום שתופסת הדת בהתהוות אומה הוא כל כך רחב וכל כך עמוק”, לדעתו, “עד כי אין לצייר התהוות אומה חיה, עצמית, בלי התהוות דת לאומית […]”. וכן, “לפי התפתחותה של הדת התפתחה הקיבוץ האנושי”.
6. שם.
7. לאורך כל שנות פעולתו בארץ,נאבק גורדון נגד אותו זרם בתנועת העבודה הארץ ישראלית שביקשה לעצב ‘אדם יהודי חדש’ מתוך ניתוק עם מסורות היהדות שהתפתחו בגולה. בר הפלוגתא המרכזי שלו, בסוגיה זו, הייה חברו יוסף חיים ברנר. ראו, למשל, “בניין אומה” ו”לבירור ההבדל בין יהדות והנצרות”, שם, עמ’ 267 – 273, 314 – 339.
8. “לבירור רעיוננו מיסודו”, שם, עמ’ 239.
9. שם, עמ’ 125.
10. שם, עמ’ 239.
11. שם, עמ’ 240.
12. כתבי אהרון דוד גורדון, כרך א’ (האומה והעבודה), ערכו ש.ה. ברגמן ואליעזר שוחט, הספריה הציונית, תשיא – תשיד, עמ’ 224.
פרופ' יוסי טרנר הוא מרצה למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות