השנה יותר מתמיד שומרים על התקווה. יום העצמאות עומד השנה בסימן התקווה. מקורה של המילה במקרא ומשמעותה צפייה: “הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ (יהושע, ב, יח); הנביא ירמיהו פונה אל רחל המבכה את בנייה שנתפזרו בגלות ומנבא: “וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.” (לא, יז), ואיוב הוסיף “כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל” (יד, ז).

כעבור למעלה מאלפיים שנה, בשנת 1878, כתב משורר ציוני צעיר בשם נפתלי הרץ אימבר את השיר “תקוותנו” על ההתעוררות הציונית בסוף המאה ה-19. לימים, שני בתיו הראשונים של השיר נתקבלו (בשינויים קלים) כהמנונה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. מסתבר שרק ב-10 בנובמבר 2004 (56 שנים לאחר קום המדינה) עוגן השיר בחוק הישראלי כהמנון הרשמי של מדינתנו, ובשנת 2018 נקבע מעמדו כהמנון הלאומי גם בחוק היסוד “ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי”.

השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: “עוד לא אבדה תקוותנו” מתכתבת גם היא עם המקרא, ומשמשת כמענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל: ”וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ” (לז, יא).

ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל ומחוצה לה, ומבטא את תחושת שייכותנו לעם, למדינה, לשפה ולגורלנו המשותף, ובמיוחד את תקוותנו לחיים טובים בארץ ישראל.