מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

על יצר הטוב ויצר הרע

תפיסת חז”ל שלפיה שני יצרים – יצר הטוב ויצר הרע – נאבקים על שליטה בלבו של כל אדם ואדם – מוזכרת לראשונה ומוכרת היטב ממדרש תנאים לדברים ו:ה, הפסוק השני בקריאת שמע, שנפתח: “ואהבת את ה’ א-להיך בכל לבבך…”. הדרשן מעיר על הבי”ת הכפולה המשמשת במילה “לבבך”, במקום אשר ניתן היה לכתוב “לבך”, שהמצווה היא לאהוב את ה’ “בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע”. דרשה זו מובאת במשנה ברכות ט:ה, ספרי דברים לב ותוספתא ברכות ו:ז. בתוספתא מיוחסת הדרשה לתנא רבי מאיר, רבו המובהק של רבי יהודה הנשיא, שפעל במאה השנייה לספירה.

במבט ראשון, תפיסת רבי מאיר בעניין שני היצרים מזכיר את האנטומיה של הנפש לפי אפלטון ואריסטו: אפלטון מחלק את הנפש לשלושה חלקים: תאוה, רוח ושכל, ודורש שהשכל ישלוט בשני החלקים האחרים (המדינה, ספר ד’). אריסטו מציין שהנפש מורכבת ממרכיבים רציונאליים ואי-רציונאליים, והוא רואה בהם יחס הירארכי: הרציונאלי נעלה מן האי-רציונאלי (על הנפש, ספר ג’).

הרמב”ם ביקש לזהות את תפיסת רבי מאיר עם זו של הפילוסופים היוונים, ואף הרחיק לכת וטען שבעוד יצר הרע נוכח באדם מלידה, יצר הטוב מתפתח לאטו, עם פיתוח השכל (מורה נבוכים ג, כג). אך נראה ברור שניסיון זה של הרמב”ם להתאים את תפיסת “שני היצרים” של התנאים עם המחשבה היוונית אינו משקף את משמעותם המקורית של דברי רבי מאיר. רבי מאיר רואה ביצר הטוב ויצר הרע שתי נטיות שוות המובנות לתוך לבו של כל אדם ואדם מלידה. כך עולה בבירור מדרשתו הקצרה: ראשית כל, היצרים נמצאים בלב, אבר גשמי, ולא בנפש שנפח הקב”ה לתוך האדם, המוזכרת בהמשך הפסוק (“בכל נפשך”), המקבילה ל-psyche שבה דנו אפלטון ואריסטו. כמו כן, העובדה ששתי הנטיות הללו מכונות “יצר” – דהיינו יצור, דבר הנוצר, אופי, טבע מולד – מוכיחה ששניהם נמצאים באדם מיום היווצרו.

ההבחנה בין התפיסה של רבי מאיר לזו של הפילוסופים היוונים מעלה שאלה חשובה: מה מרויח רבי מאיר מכך שהוא טוען שתינוק נולד עם שני יצרים שווים והפוכים? במה שונה אמירה זו מן הטענה שהתינוק נולד עם טאבולה ראסה, לוח חלק, ועם הזמן הוא נהיה רע או טוב או שילוב של השניים? האם אין זו דרך פשוטה יותר לנסח את תפיסת הבחירה החופשית הגלומה ברעיון שני היצרים? איזה צורך יש בכלל ב”יצרים”?

האמת היא שאין צורך. להגיד שישנם שני יצרים שווים בכוחם המנוגדים זה לזה זה ממש כמו להגיד שהאדם נולד “לוח חלק”. אבל רבי מאיר לא המציא את המילה “יצר”. המילה מופיעה כמה פעמים במקרא. אך במקרא מצאנו רק “יצר” אחד לאדם, והוא על פי רוב רע. בסוף פרשת בראשית ה’ נוכח לדעת “כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”, והוא מחליט להגביל את חיי האדם למאה ועשרים שנה. בפרשת השבוע הזה, לאחר המבול, משלים ה’ עם העובדה “כי יצר לב האדם רע מנעריו”, ומחליט שאין טעם להחריב את העולם שוב ושוב בגלל רוע האדם.

כל זה לפי המקרא. אבל החידוש הגדול בשיטת חז”ל הוא שיש באדם לא רק “יצר הרע”, אלא גם “יצר הטוב”. בכך ניטרלו חז”ל את הכוח הדומיננטי של “היצר” במובנו המקורי, נטיית הלב לרע דווקא, והחזירו את הבחירה החופשית המוחלטת למקומה. רק על רקע זה ניתן להבין את קיום היצר הטוב והיצר הרע אצל חז”ל: מושג היצר הכפול הוא תגובה ומיתון של גישה קיצונית יותר, שטענה שהאדם נתון לשליטתו של החטא והרוע, וכפי שמודה ה’ בצער הן בפרשת בראשית הן בפרשת נוח.

משה בנוביץ הוא פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות. מחקריו מתמקדים בתולדות ההלכה ובניתוח היסטורי ופילולוגי של סוגיות מן התלמוד הבבלי בענייני שבועות ונדרים, קריאת שמע ותפילה, ברכות ומועדים ודיני ממונות. בין פרסומיו: פירושים מקיפים לפרקים מן התלמוד הבבלי שיצאו לאור בהוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה והאיגוד לפרשנות התלמוד, הספר Kol Nidre: Studies in the Development of Rabbinic Votive Institutions (אטלנטה 1998), ומאמרים רבים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.