בעבודתו המונומנטלית “חברה ים תיכונית” (A Mediterranean Society) הקדיש ש”ד גויטיין (Goitein) פרק שלם בכרך השלישי ל”עולמן של נשים”. בזמנו היה זה צעד יוצא דופן מצדו של היסטוריון יהודי באשר הוא, וגויטיין אכן היה חוקר יוצא דופן. הוא חקר וניתח מספר עצום של תעודות שנתגלו בגניזת קהיר על ידי שניאור זלמן (Solomon) שכטר בשלהי המאה התשע-עשרה, והבין שהמידע שעולה מהן על אודות החברה בימי הביניים מערער את כל הנחות היסוד המקובלות בנוגע לחיי היהודים בתקופה זו. לפי תפיסתו, חיי היהודים בתקופה המשתקפת בגניזת קהיר (1250-950) נתנו ביטוי לקיבוץ דינאמי וגם נייד במידה מפתיעה של יהודים החיים בארצות הים התיכון.

גויטיין נתקף התפעלות מהחומר הרב המתייחס לנשים במקורות הללו, הכתובים ברובם ערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות) כשמיין ובחן את הקטעים שבגניזה. חיי הנשים אמנם זכו להתייחסויות פזורות בחמשת כרכיו של חיבורו, אבל שגבר יבחר להרחיב עד כדי פרק שלם על חייהן של נשים?! לא נשמע כדבר הזה בשורות ההיסטוריונים היהודים.

מה ניתן למצוא בתעודות האלה? נתחיל אולי בַכתובּות ובעדות לפוליגאמיה; מידע רב מאוד על כך מצוי בקטעים שגילה ופרסם תלמידו המובהק של גויטיין, מרדכי עקיבא פרידמן; בעקבותיו הלך גם תלמידו שלו, אמיר אשור, שחקר ענייני שידוכין ואירוסין. בידנו גם תשובות שחיברו פוסקים בעולם הרבני-הלכתי הנוגעות לחיי נשים. שאלות ותשובות הרמב”ם מהגניזה פורסמו בידי יהושע בלאו בתרגום לעברית המלווה את המקור הכתוב יהודית-ערבית. אוסף זה כולל מקורות על בנות שלמדו אצל מורה פרטי שלימדן תפילות, בין היתר; המורה היה עיוור. פעם אחת כשהשתכר לא שלט בעצמו והשתולל בפני מעסיקו, אביהן של הבנות, ולאחר מכן ביקש נואשות לחזור למשרתו.

שתיים מתשובות הרמב”ם עוסקות במעמדה של מורָה המלמדת בנים בבית המדרש: בעלה ביקש רשות לשאת אשה שנייה בהסבר שאשתו עסוקה מדי בהוראה; ואשר לאשה– היא שאלה את הרב אם אין כאן הפרת חובתו של הבעל לפרנס אותה, שכן ברור שלא עמד בחובה שכזאת. אנחנו מגלים כיצד נערה יתומה שבקושי יודעת קרוא וכתוב שואבת עוצמה מהלמידה ונוכחים לדעת שבקהיר בימי הביניים העסיקה הקהילה היהודית מורָה – לא מתוך רחמים אלא בזכות כישוריה.

קולות חדשים של נשים נשמעים גם במקורות אחרים כגון צוואות שכתבו או שהכתיבו נשים, ואנו זוכים להצצה אל הערכים וסדרי העדיפויות של אותן נשים דרך הקטעים שפרסם גויטיין. צוואה מפורטת במיוחד חושפת את עושרה של אשת העסקים שציוותה בהוראות מדויקות למדי מה יעשו לכל בן-משפחה וידיד וכן לגבי סדרי הקבורה , חינוך בנה ובנוגע למעמדו של אבי בנה. יותר מקורות בגניזה נוגעים לאשה זו מאשר לכל אשה אחרת! בעיקר משום שהייתה דמות פעילה ומצליחה כל כך. ובאמת, בכרכי “ספר הודו”, חיבורם של גויטיין ופרידמן שפורסם לאחרונה מככבת ווחשה אל-דלאלה בדיונים בתביעה משפטית גדולה שקשורה לשותפות העסקית שלה עם אחיה, שנרצח ב-1104 בזמן ששהה מעבר לים לרגל עסקיו. מהות תביעתה: להשיב לה את חלקה שלה? מסכום ההשקעה בעסק מידי שותפו של אחיה. נשים נהגו לצאת למסעות כמו הגברים, לא לצורך עסקי מסחר דווקא אלא לביקור משפחתי, לסדר שידוכים וכן לנסיעות ונדודי המשפחה ממקום למקום.

מכתבים חדשים למכביר מצויים באוסף זה; את חלקם כתבו או הכתיבו נשים, או אשה היא הנמענת. קשה לעמוד בדיוק על מידת ידיעתן של הנשים קרוא וכתוב; לפעמים המכתב מלווה בהוראה לקרוא אותו באוזני אשה מסוימת. על כל פנים, עצם העובדה שסופר כתב מכתב אינה מוכיחה דבר – הרי גם גברים נעזרו בסופרים לכתיבת מכתבים ומסמכים, אולי משום שכתב ידם יפה יותר או לשונם נמלצת יותר;כל מי שידו השיגה לשלם דמי סופר יכול היה לשכור את שירותיו. נשים כתבו מכתבים אל בעליהן ואחיהן שנסעו לרגל עסקים; בת הייתה כותבת לאביה ולאחיה; אחיות כתבו זו לזו בשל המרחק הגיאוגרפי ביניהן. ציפו מהנשים הללו לעדכן את בני המשפחה בנוגע להתפתחויות בענייני משפחתם ועסקים, והן היו גם מרבות להזמין פריטים יומיומיים או אקזוטיים מרחוק. במכתבים הנשים מתלוננות או בוחרות להביע רגשותיהן, לעתים קרובות מתוך געגועים להורים או לאחים או לבני הזוג.

נשים שנזקקו לסיוע, במיוחד נשים בלי אמצעי מחיה כלכליים שלא נתמכו כראוי מטעם הקהילה, פנו לא אחת אל מנהיגי הקהילה בכתב. שירותי הצדקה וגמילות חסדים לא תמיד הספיקו ונשים רבות לא הצליחו להסתדר לבד, ובמיוחד אלמנות ועל אחת כמה וכמה אלמנות מטופלות בילדים. המכתבים ממוענים למשל לאב בית הדין או אל ראש הקהילה, ה”נגיד”. בעלים קמצנים שלא נתנו לאשה דמי כניסה לבית המרחץ ננזפו קשות. הבנים נשלחו לעתים קרובות ללמוד בקהילה גדולה יותר ולא פעם האם לא ידעה מה עלה בגורל בנה. גויטיין גילה איגרת שכתבה אחותו של הרמב”ם, שנאלצה לפנות לאחיה החשוב כדי לנסות לברר מה שלום בנה.

גם לשכנים המוסלמים הייתה השפעה על חיי הנשים. החיים בחברה היהודית באגן הים התיכון בימי הביניים היו תוססים ומאתגרים. הנשים נאלצו להתמודד עם היעדר הבעל, שהיה סוחר בדרך כלל והיה נוסע דרך קבע לתימן ולהודו ונעדר מן הבית לפרקי זמן ממושכים.

אמנם האשה הממוצעת בחברה הזאת לא נדרשה לעסוק יותר מדי בעבודות הבית, לפי גויטיין, אבל היו לה הרבה תפקידים ומטלות אחרים. התמזל מזלנו וזכינו בהצצה לעולמן דרך מכרה הזהב של המקורות שהתגלו בגניזת קהיר.

בימים 4-3 בדצמבר 2015 יארח נווה שכטר – מרכז לגסי הריטג’ לתרבות יהודית בתל-אביב-יפו, את האירוע “בעקבות אוצרות אבודים” לציון מאה שנה לפטירתו של ש”ז שכטר, מן האישים הבולטים והמשפיעים ביותר במחקר ובתרבות בעולם היהודי בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. לפרטים מלאים על האירוע, לחצו כאן.

******************

תרגום: שרה פ’ פרידמן