התיאור המקראי של שעבוד ישראל במצרים וגאולתם כולל אזכורים רבים של יד האל, הפועלת באופנים שונים: כבר בהתגלות למשה בסנה מבטיח האל: “וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ” (שמות ג, כ), ומאוחר יותר: “וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים” (שמות ו,ו). בפרשת בשלח בני ישראל היוצאים ממצרים הם המזכירים את ידו הגואלת של האל בשירה שהם שרים על ים סוף:

“יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב… תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן…”

הדימוי של יד האל שכיח למדי לא רק בתיאורי יציאת מצרים כי אם בספרות המקראית בכללותה, ונזכר גם בספרות חז”ל; בדברים הבאים נראה כי מקומו לא נפקד גם מן היצירה החזותית. התפיסה האנתרופומורפית המגולמת בדימוי זה נשענת במידה רבה על תיאור בריאת האדם בבראשית א, כז: “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ…”. בריאת האדם בצלם אלהים עשויה להתפרש גם כדמיון פיזי ואנטומי בין הבורא לנברא, ובמקרה שלנו: כפי שלאדם זוג ידיים כך גם האל פועל באמצעות ידיו.

תפיסה זו מקבלת ביטוי חזותי נדיר ומעורר עניין בקיר המערבי של בית הכנסת העתיק בדורה אירופוס שבמזרח סוריה. בית כנסת זה נבנה בראשית המאה השלישית לספירה (או מעט קודם לכן) ונחרב כבר במחצית המאה, ולאחר מכן ננטש ולא נבנה מחדש. קירות בית הכנסת עוטרו בציורי קיר מרהיבים המציגים מגוון נושאים מספרות המקרא, ואחר מהם הוא ספין ארוך המתאר, שלב אחר שלב, את סיפור יציאתם של בני ישראל ממצרים.

לא כאן המקום לדון בספין השלם, העשיר והגדוש בפרטים וברמיזות למקורות השראה שונים, נסתפק כעת בהתבוננות בחצי השמאלי שלו הכולל שלוש יחידות מובחנות הנקראות מימין לשמאל: הראשונה,  ים סוף הממלא את כל גובה הספין, ממנו מבצבצות דמויות של מצרים טובעים המתוארים בערום, וכמה דגים. השנייה, שתי דמויות מונומנטליות זהות – דמויותיו של משה, בפעם הראשונה כאשר הוא מניף את המטה מעל ים סוף, ובפעם השנייה כאשר הוא מפנה את המטה כלפי מטה, אל רצועה צרה של מים, ממנה קופצים דגים. ברקע, מאחורי שתי הדמויות של משה, מתואר ים סוף שיבש, המחולק לרצועות רוחביות דקות באמצעות פסים שחורים. היחידה השלישית מציגה את בני ישראל ביציאתם מים סוף, צועדים בשתי שורות אופקיות.

שתי ידיים מגיחות מחוג השמיים בחלק העליון של הספין ופונות לכיוונים מנוגדים: היד הימנית מבין השתיים פונה למטה וימינה, לעבר המצרים הטובעים בים, והיד השמאלית פונה למטה ושמאלה, אל בני ישראל החוצים את ים סוף. הידיים מעוצבות מבחינה צורנית כידיים אנושיות, גוון העור זהה לזה של הדמויות בספין והן מוצגות כזוג: יד ימין ויד שמאל. יחד עם זאת, הן מגיעות מחוג השמיים, מנותקות מגוף אנושי, וגדולות באופן ניכר מן הידיים של הדמויות בספין, ועל כן מסתבר שאלו הן ידיים אלוהיות.

מה פשרו של תיאור זה? בפתח הדברים הזכרנו את ריבוי האזכורים של יד האל בהקשר של תיאור גאולת ישראל ממצריים. אף ציינו את הפסוק משירת הים הכופל את יד ימינו של האל: “יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב”. האם יש מקום לקשור בין פסוק זה ובין התיאור החזותי?

מצד אחד הן הפסוק, הן הציור, כופלים את ידו של האל. מצד שני – הציור מציג זוג ידיים, ימין ושמאל, ואילו הפסוק כופל את יד ימין, בהתאם לתפיסה רווחת בעולם העתיק הרואה ביד הימנית היד הטובה והרצויה מבין השתיים.

יתכן שהפתרון מצוי בספרות המדרשית, בדברי מדרש שמות רבה:

“א”ר אבהו משל למי שראה הגייסות באות עליו והיה בנו עמו. מה עשה? נטל בנו בידו והיה נלחם עם הגייס בשנייה, ואמר לו בנו: אבא לא אחסר אותן שתי ידים אחת שהיא מחזקת אותי ואחת שהורגת בגייס. כך אמרו ישראל להקב”ה: יהי שלום על אותן שתי ידיך, אחת שהיתה מצלת אותנו מן הים ואחת שהיתה מנערת המצרים, שנאמר ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב”.

המשל מתאר אב הפועל באמצעות שתי ידיו, והנמשל הוא כמובן האל הגואל את ישראל בשתי ידיו, ממש כמו ציור הקיר בית הכנסת בדורה אירופוס. בנוסף, הזיקה בין הציור ובין המקור המדרשי מתבטאת גם בתפקיד הספציפי של כל יד: יד ימין מופקדת על ישועת ישראל, ויד שמאל – על מפלת המצרים. עם זאת, הידיים אינן פועלות במנותק זו מזו, אדרבה, הן פועלות בצוותא ומשלימות זו את זו: מפלתם של המצרים אפשרה את ישועתם וחירותם של ישראל.

הנה כי כן, ציור קיר בן קרוב ל־1800 שנים מבית כנסת עתיק בסוריה נותן ביטוי חזותי חדשני, יש שיאמרו אף נועז, להתגלות ולישועה האלוהית באירוע המכונן של יציאת מצרים. מכלול הציורים של בית הכנסת מלמד כי יהודי דורה אירופוס לא חששו מתיאור חזותי של ההתגלות האלוהית ואף בחרו לשם כך בדימוי אנתרופומורפי, דימוי של יד אלוהית.