היום (20 בפברואר) אנחנו מציינים את יום הצדק החברתי הבין־לאומי שמטרתו קידום המודעות לצדק חברתי ולשוויון חברתי. יום הצדק החברתי נקבע על ידי האומות המאוחדות בשנת 2007 על בסיס התפיסה שהרדיפה אחר הצדק החברתי היא משימה עולמית ותכליתה שמירה על הכבוד האנושי.
מקורו של המושג “צדק חברתי” באמצע המאה ה-19 ומשמעותו חלוקה צודקת של משאבים חברתיים וכלכליים בהתאם לזכויות החברתיות (תעסוקה, חינוך, טיפול רפואי, דיור בר השגה, קניין) ולחובות החברתיות (שירות צבאי, תשלום מִסים) שמשמשים כתנאי יסוד וכבסיס לחיים משותפים בחברה צודקת.
היהדות והציונית דוגלות בצדק חברתי. שניים מגדולי ההוגים של הציונות הפוליטית, בנימין זאב הרצל וזאב ז’בוטינסקי, האמינו בזכויות קניין ובשוק חופשי ככלי לפיתוחה הכלכלי של מדינת היהודים ולביסוסה. עם זאת, שניהם הבינו את חשיבותה של הסולידריות החברתית ושילבו בחזונם המדיני עיקרון מוסרי מן המקרא – שנת היובל: “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם”. (ויקרא, כה, י)
בספרו “אלטנוילנד” הרצל הציע שכל אדמות המדינה יהיו בבעלות “חברה חדשה” שתשכיר לאזרחים את אדמתם לתקופה של 49 שנה. כל האדמות תוחזרנה לחברה ולמדינה בשנת היובל. עיקרון זה עמד ככל הנראה לנגד עיניהם של מייסדי הקרן הקיימת לישראל (קק”ל), למרות שהחזרת האדמות וחלוקתן מחדש כפי שהציע הרצל לא מומשו בפועל.
ז’בוטינסקי היה נועז עוד יותר בהצעתו לחלק את כל הרכוש הפרטי במדינה מדי 50 שנה. על פי השקפתו, הרכוש פרטי ופיתוחו של השוק החופשי נחוצים להצלחה הכלכלית של מדינת היהודים, אך חלוקת הרכוש בכל חמישים שנה תבטיח שוויון הזדמנויות לכל אזרחי המדינה.
לשון אחר, מצוות התורה “וקראם דרור בארץ לכל יושביה” היא קריאה לאתחל הכול ולהתחיל מחדש על בסיס שוויוני מדי 50 שנה. על פי התורה אדמת א”י שייכת לבורא העולם, ובני האדם מחזיקים בה בברכת האל. בדומה לתפיסת התורה, גם ההוגים הציוניים – סוציאליסטים וקפיטליסטים כאחד – הניחו שאדמת ארץ ישראל שייכת לעם היהודי כקולקטיב על פי כל עיקרון מוסרי.