הכול יודעים שהראשונה מבין עשרת המכות שהוכו בהן המצרים הייתה מכת הדם. הסיפור המובא בספר שמות פרק ז:יד-כה מבטא זאת בבירור, וכך גם אזכורי מכות מצרים שבתהילים עח:מד וֿֿקה:כט. אולם למרות זאת, יש ראיות מוצנעות אך משכנעות המעידות על כך שבצורתו המוקדמת ביותר של הסיפור מי היאור לא הפכו לדם. זהו רעיון משני, אשר נוסף לסיפור בשלב מוקדם יחסית של התפתחות הסיפור המקראי. נוכל להתייחס למכה הראשונה, כפי שהיא הופיעה בצורה המקורית של הסיפור, כמכת הדגה ולא כמכת הדם. אכן, לדם אין הרבה מהמשותף עם מכות הצפרדע והכינים הבאות אחריה, ואילו מכת דגה משתלבת באופן טבעי עם המכות שאחריה.

הרעיון שבסיפור המקורי על מכות מצרים לא דובר על מכת דם, הוצע כבר בשנת 1913, על ידי הוגו גרֶסמן, ואומץ בצורה זו או אחרת על ידי כמה מבקרי מקרא מוקדמים, ביניהם גם אחד ממלומדי המקרא המשפיעים ביותר בדור הקודם, מרטין נוֹת. אולם נות הסתפק, בפירושו לספר שמות, רק בהסכמה לרעיון הזה, והוסיף אך מעט מאוד להנמקתו. יתר על כן, הרעיון אפילו לא נזכר בכמה מהפירושים החשובים ביותר שהופיעו לאחר פרסום פירושו של נות. משום כך ברצוני להציג כאן את הנימוקים להצדקת הרעיון היסודי הזה, וגם להציע את הסברי שלי לסיבה שבגללה שוּנה הנוסח המקורי של מכת דגה למכת דם. כך נוכל לקבל מבט חדש על התפתחות מכה זו במסורת המקראית.

לפי הסיפור המובא בספר שמות ז, משה צוּוה לומר את הדברים הבאים לפרעה על שפת היאור:

כה אמר ה’: “בזאת תדע כי אני ה’: הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאֹר, ונהפכו לדם. והדגה אשר ביאֹֹר תמות, ובָאַש היאֹר, ונלאו מצרַים לשתות מים מן היאֹר”. (ז:יז-יח). 1

מהלך האירועים כפי שהוא מפורט בפסוקים אלה (וכך גם בתיאור ביצוע ההוראה בפסוקים כa-כאb) הוא כלהלן: (1) משה מכה על מי היאור; (2) המים הופכים לדם; (3) הדגה שבמים מתה; (4) היאור נבאשׁ; (5) המצרים אינם יכולים לשתות את מי היאור. ממבט ראשון מהלך העניינים הזה הגיוני בהחלט: הדם חונק את הדגה והיא מתה, והיאור מעלה ריח רע בגלל הדגה המתה. ובכל זאת, יש בתיאור כמה מוזרויות. הראשונה, מאורע 5 נראה שאינו במקומו הנכון בסדר האירועים. שהרי, הסיבה לכך שהמצרים לא יכלו לשתות ממי היאור היא שהמים הפכו לדם, ועל כן ניתן היה לצפות שאירוע 5 יופיע מיד לאחר אירוע 2. השנייה, כל ההדגשה על הדגה המתה שהבאישה את מי היאור נראית טריביאלית ולא לענין. אמת, ריח רע הוא מטרד לא נעים, אך הוא מחוויר לעומת הקושי האמיתי שעמד בפני המצרים – לא היו להם מי שתייה! מדוע, אפוא, להדגיש את הבאשת היאור?

קשיים אלה מצביעים על האפשרות שמאורע 5 אכן נמצא במקומו הנכון. הסיבה לכך שהמצרים לא יכלו לשתות ממי היאור לא הייתה מפני שהמים הפכו לדם. המאורע הזה לא הופיע בנוסח המקורי של החיבור. אלא, כאשר משה היכה על מי היאור מתה דגת הנהר. זו הסיבה לסרחון הנורא שהיקשה או אפילו מנע מהמצרים לגשת אל סביבת הנהר. בנוסף לכך הדגה המתה גם זיהמה את המים, ועל כן לא יכלו המצרים לשתות ממי היאור. שימו לב לכך שפסוק יח קובע שהמצרים לא יכלו לשתות מים מן היאור. משתמע מכאן שהיאור היה מלא מים, אבל אי אפשר היה לגשת אליהם או לשתות אותם. דבר זה משתמע גם מהמסופר בפסוק כד: ‘ויחפרו כל מצרַים סביבֹת היאֹר מים לשתות, כי לא יכלו לשתות ממימי היאֹר’. שוב, גם כאן, מדובר על היאור כמלא מים ולא דם. הבעיה במכה הזאת הייתה שהמצרים לא יכלו לשתות מים כאלה.

היות וכך, מסתבר שבצורתם הראשונית היה כתוב בפסוקים יז-יח:

כה אמר ה’: “בזאת תדע כי אני ה’: הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאֹר, והדגה אשר ביאֹר תמות ובָאַשׁ היאֹר [או: יתקלקלו או יזוהמו].2 ונלאו מצרַים לשתות מים מן היאֹר”.

הדגים אפוא לא מתו מחנק שגרם הדם. הם מתו משום שמשה היכה במטהו על מי היאור. ייתכן שהסיפור מדגיש שזהו אותו מטה שקודם הפך לנחש (בפסוק טו; והשוו שמ’ ד:ב-ד), כדי לרמוז לתכונותיו הארסיות של המטה. מכול מקום, השאלה החשובה שאני רוצה לדון בה כאן היא: מדוע יוסיף מישהו את הביטוי ‘ונהפכו לדם’ לסופו של פסוק יז (ואת המשפט ‘ויהפכו כל המים אשר ביאֹר לדם’ לפסוק כ)?

אני מבקש לטעון, שאת המטמטורפוזה שעברה על המכה הראשונה ניתן להסביר כביטוי למגמה, שניתן לכנותה ‘העצמה מיתולוגית’, והיא הנטייה להגביר או להעמיק את המימד המיתולוגי של חיבורים או סיפורים שיש להם כבר מראש קווי אופי מיתולוגיים כלשהם. מלומדים רבים, כגון קאסוטו וקויפמן, מרבים לדבר על הנטייה המקראית לדכא או לנטרל את היסודות המיתולוגיים שבסיפורים. לעומת זאת, ממעטים לדבר על הנטייה ההפוכה, של הרחבה או העצמה של תוכן מיתולוגי. אולם לדעתי, נטייה זו קיימת, ואיננה פחות ממשית או משמעותית בסיפור המקראי.

כבר במקורו, יש בסיפור על המכה הראשונה תהודה מיתולוגית מיוחדת במינה. תהודה זאת נשמעת במיוחד מפסוק כה, האומר ‘ויִמָּלֵא שבעת ימים אחרי הכות ה’ את היאֹר’. קטע זה מיוחד במינו בהקשר הסיפור על מכות מצרים (אולם ראו שמ’ יב:יב) בכך שהוא מייחס לאלוהים עצמו הכאה של משהו בעומדו עלי אדמות, ב’מטה האלהים’ (ראו שמ’ ד:יט; יז:ט). יש כאן (ובפסוק יז, שבו הגבול בין משה לבין האל המכה את היאור מטושטש) הדים ברורים לפעולה מלחמתית של האל, משום שהפועל ‘הכ”ה’ מובנו גם ‘הר”ג’, ואלים נוהגים לעתים להכות את אויביהם באלות. אולם למרות אופיו המיתולוגי הבולט של סיפור המכה הראשונה, נקודת המוקד שלו נשארת במישור הארצי, בספרה האנושית. המטרה של המכה הראשונה הייתה להרוג את הדגה ולזהם את מי נהר היאור, כך שהמצרים לא יוכלו לשתות את מימיו. אולם עבור מי שהוסיף את הביטוי, התיאור הזה נראה סתמי למדי. מדוע האל יטריד את עצמו להכות את היאור בכבודו ובעצמו רק כדי להרוג דגה? הדגה אינה יריב הראוי למאמציו המלחמתיים של אלוהים! בוודאי היו לאל מטרות גדולות יותר. הוא בוודאי רצה להכות את היאור עצמו, שנחשב עתה כאלוהות מצרית,3 מכה ניצחת, מכת מוות. וכדי לבטא תפיסה זו, הוא הוסיף לסיפור את הרעיון שהמים הפכו לדם. אלוהים גרם אפוא לאלוהות המצרית לדמם עד מוות. וכך הפכה המכה הראשונה למה שמכונה ‘תיאוֹמַכיה’ – מלחמה בין אלים – למעט העניין שהאלוהות המצרית פסיבית לחלוטין.

כפי שהערתי כבר בהערה 1, לעיל, בגרסה הנוכחית של שמות ז:יד-כה שולבו יחד שתי גרסאות שונות של מכת הדם — סיפור לא-כוהני עם סיפור כוהני. כל מה שאמרתי קודם מתייחס לצלע הלא-כוהנית. מצד שני, הצלע הכוהנית, המאוחרת יותר, דיברה כבר במקורה על הפיכת מימי מצרים לדם. הסיפור הכוהני המקורי היה, לדעת רוב החוקרים, כלהלן:
(יט) ויאמר ה’ אל משה: ‘אמר אל אהרן: “קח מטך ונטה ידך על מימי מצרַים, על נהרֹתיהם, על יאֹריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם. והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים”‘. (כa) ויעשו כן משה ואהרן כאשר צווה ה’; (כאb) ויהי הדם בכל ארץ מצרים. (כב) ויעשו כן חרטמי מצרים בלָטיהם. וחזק לב פרעה ולא שמע אלהם, כאשר דבר ה’.

כיצד עומדת גרסה זו של מכת הדם בהשוואה לגרסה שדנו בה עד כה? בגרסה הנוכחית אהרן הוא הגורם למכת הדם. דבר זה מתיישב היטב עם העובדה שזו גרסה כוהנית של הסיפור, שכן הצלע הכוהנית בתורה מבקשת להעצים את תפקידם של אהרן והכוהנים. אין ספק שהמחבר הכוהני, המאוחר יותר ללא-כוהני, ביקש לתת לקורא גרסה של הסיפור שתהיה מרשימה יותר מקודמתה. בגרסה זו לא רק היאור הופך לדם, גם כל ארץ מצרים מוכית במכה זו.

וכיצד עומדת גרסה זו בהשוואה לקודמתה במונחים של המיתולוגיה? הייתי מציע למצוא כאן את המגמה ההפוכה לחלוטין מזו שמצאנו בגרסת הסיפור המוקדמת. אם קודם דיברנו על מגמה להעצים את התהודה המיתולוגית שבסיפור, כאן לדעתי ניתן לראות ניסיון להגביל או להצניע את המיתולוגי. מפתיע לגלות, למשל, שהגרסה הכוהנית על מכת הדם שהובאה לעיל איננה מזכירה כלל את היאור. מצרים מלאה לכאורה בדרכי מים, בלי מקור מים אחד, גדול ויוצא דופן! מדוע טרח המחבר הכוהני להעלים כל אזכור של היאור? אני מציע לראות זאת כחלק ממאמצי הגרסה הכוהנית להתחמק מהנימות המיתולוגיות שהודגשו בסיפור הלא-כוהני. אם בגרסה הלא-כוהנית של הסיפור הנילוס מתואר כאלוהות מצרית שיש להרוג אותה, הדרך הטובה ביותר להתחמק מהמשמעות הנובעת מכך, שהמלחמה הייתה בין אלים, היא על ידי התעלמות מוחלטת מהיאור.

הבדל מוצנע אחר בין שתי גרסאות הסיפור נוגע לאופן השימוש במטה. כבר הזכרנו לעיל, שבסיפור הלא-כוהני המטה שימש כדי להכות בו את היאור. ואילו בגרסה הכוהנית שצוטטה לעיל אהרן מצוּוה לקחת את המטה ולנטות אותו על מימי מצרים. מדוע הכניס המחבר הכוהני את השינוי הדק הזה לגרסה שלו? אם מכה באלה מציינת פעולה מלחמתית אלימה, הושטת המטה ונטייתו מעל המים תיראה קרובה יותר לתחום הפלאי, וכך תורחק מכת הדם מתחום התיאומכיה.4 לאלוהי ישראל אין יריב אלוהי.5 לבסוף, ראוי לציין שבגרסה הכוהנית על המכה הראשונה אין אפילו רמז קלוש לקטע הטעון-מיתולוגית שבגרסה הלא-כוהנית, ‘וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה’ את היאר’ (פסוק כה). ברור הוא שבגרסה הכוהנית אלוהים אינו יורד לארץ וגורם למכות. אלא, אלוהים רק מצווה על משה להורות לאהרן לגרום למכות. אלוהים גם מופרד לחלוטין מאישיותו של אהרן (בניגוד לאמור בפסוק יז).

העורך האחרון של סיפור התורה הוא שצירף יחד את שתי הגרסאות על המכה הראשונה. ייתכן ויש לנו כאן לקח ללמוד ממנו. הנטייה לכיוון המיתולוגי והמסתורי שבדתות, נראית כזוכה כיום לתחייה ברחבי העולם בכלל, ובחוגים מסוימים בישראל בפרט. מגמה זו מעוררת לעתים ביקורת חריפה בחוגים אחרים (דתיים כחילוניים), ומולידה ניסיון לדחוק את הגישה הזו ולהחליפה בגישה המקפידה להרחיק עד כמה שאפשר את האל מהאדם. שתי הנטיות המנוגדות האלה מובנות וטבעיות. אך העמדתו של אלוהים בריחוק רב מדי מבני האדם עלולה להעמיד עולם קר וחסר הנהגה ברורה לבני האדם, ואילו הורדת האל לקרבה גדולה מדי לארץ עשויה גם להכשיל את היוזמה האנושית וגם לשתק את המחשבה הבקורתית. העריכה של סיפורי מכות מצרים מלמדת אותנו את הלקח – שלכל גישה יש מקום לעצמה, ועל מערכת דתית בריאה מוטל להתאמץ ולהביא לאיזון ביניהן.

1. למעשה, יש הוראה נוספת, המובאת בפסוק יט. בהוראה זו אלוהים אומר למשה להטיל על אהרן את ביצוע המכה, על ידי הושטת מטהו מעל כל מקווי המים שבמצרים ולהפוך אותם בדרך זו לדם. כפי שכבר ציינו חוקרים, פסוק זה שייך לגרסה מקבילה, כוהנית, של סיפור מכות מצרים, המייחסת תפקיד חשוב לאהרן הכוהן. אך דיוננו כאן מתייחס רק לגרסה הלא-כוהנית, המדברת על משה בלי אהרן, ומצמצמת את המכה ליאור בלבד.

על חלוקת הפסוקים בין שתי הגרסאות קיימת הסכמה כללית בין החוקרים. הסיפור הלא-כוהני מובא בפסוקים ז:יד-יח, כb (המתחיל ב’ויורם’)-כאa (המסתיים ב’מים מן היאר’), כג-כה. הסיפור הכוהני נמצא בפסוקים ז:יט-כa (המסתיים ב’כאשר צוה ה”), כאb (‘ויהי הדם בכל ארץ מצרים’)-כב. לתיאור בהיר ומפורט ראו יעקב ברוך שוורץ, ‘התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה’, בתוך צפורה טלשיר (עורכת), ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, כרך ראשון, ירושלים תשע”א, עמ’ 191-187.

2. הסרחון הוא סימן חיצוני לכך שהמים מזוהמים ומרעילים. בישע’ ה:ב,ד ‘בְּאֻשִׁים’ מתייחס לענבים שאינם ראויים למאכל, אך לא בהכרח מסריחים.

3. הרעיון שהיאור נערץ כאלוהות מודגש במקורות היהודיים. ראושמות רבהט:ט; תנחומא (בובר), וארא, סימן יד; תנחומא (ורשא), וארא, סימן יג; L. Ginzberg, The Legends of the Jews, Philadelphia, LPSA, 1910, vol. 2, p. 348; לוי גינצבורג, אגדות היהודים, רמת-גן תשכ”ח, כרך ג, עמ’ 192.

4. ראו גם הסיפור הכוהני שבבמדבר כ:א-יג. ייתכן שהסופר הכוהני התכוון להציג את ההכאה את הסלע ככישלון להקדיש את אלוהים לעיני בני ישראל, כדי שלא יתפרש כאילו על אלוהים להילחם כדי להוציא מים מהסלע.

5. במקום מאבק מלחמתי בין האלים, הסופר הכוהני מדבר על תחרות בין להטוטי חרטומי מצרים למופתים שעשו משה ואהרן (שמ’ ז:ח-יג, כב; ח:א-ג,יד-טו; ט:יא). התחרות כאן היא בין הכוח החילוני של הכישוף כסוג של מדע אנושי או ‘חכמה’, לבין כוחו של האל, המוכיח את עליונותו כאשר החרטומים מודים בכך ש’אצבע אלהים היא’. ראו הניתוח המשכנע של יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א-ג, עמ’ 461, 463.