בשנים האחרונות ניסו כמה חוקרים לעמוד על הרקע להפיכת “ראש השנה לאילן” לחג הנטיעות, למרות הבעייתיות לכאורה של העונה הקרה (ראו קישור למאמר מרתק של חזקי שהם).

לקראת יום ט”ו בשבט בחרנו להביא מספר תיאורים “בעברית של פעם” על טקסי נטיעות בפרברי ירושלים, המשקפים את התמורות שהחג עבר ועובר, כפי שתוארו בעיתון דואר היום וביומן אישי. בסוגריים מרובעים הוספתי כמה הבהרות היסטוריות לטקסט.

הטקס במוצא עילית: כתבה מדאר היום 6/2/1920 מתארת את הטקס המרכזי של ט”ו בשבט תר”פ בירושלים, תוך הדגשת אופיו הלאומי [כל הציטוטים כלשונם במקור]:

“משעה שמונה וחצי בדיוק החלה התהלוכה מחצר ביה”ס לבנות א’ ועברה דרך רחוב ביה”ח רוטשילד וחסן לרחוב יפו בדרך למוצא […] רק ביהמ”ד למורים של “המזרחי” והת”ת “דרש ציון” של הפקידים והאמרכלים מאמסטרדם [ההדגשה במקור] שהבטיחו לבא גם הם, חזרו בהם מדעתם ברגע האחרון… צריך פעם אחת להכיר מי לנו ומי לצרינו […] בשורה ארכה מאד נהרו שלשת אלפים מתלמידי בתי הספר השונים; שורה שארכה כשני קלומטר, שני ‘קלומטרים חיים’. עוד מן הבוקר הרגישו בשכונות העבריות כי חג גדול היום. המון רב, גם משפחות שלמות, נהרו אחרי התהלוכה. מאות מרכבות ואוטומובילים מלאים נוסעים עברו ושבו, וירק על הכל ובכל. על יד מושב הזקנים עמדו זקנים וזקנות משני עברי הדרך ודמעות גיל בעיניהם […] התהלוכה הגיעה למגרש “הרצליה” [לימים בית ההבראה ארזה, מקום העץ שנטע הרצל] בשעה 12 ורבע. שם נחו הילדים מעמל הדרך הקשה. שם חלקו לכל אחד מהם פרחים וחוברת נהדרה, החזיון הדמיוני “ראש השנה לאילנות” מאת מר לוין קיפניס. בשעה אחת ורבע התכנסו כל הילדים למגרש שמסביב לארז הרצל ושם קבלה את פניהם התזמורת של “בית החינוך לעורים” […] בין האורחים הקרואים היו הוזיר [=הנציב העליון] מר הרברט סמואל, הגנרל בולס [שהיה המושל הצבאי], הקולונל סטורס [מושל ירושלים]. מר זוטא [ח”א זוטא, סופר ומחנך עברי, מראשוני תנועת ‘החדר המתוקן’ ברוסיה, שלאחר מכן מונה למנהל בית הספר ‘למל’ בירושלים ונעשה לפעיל תרבותי וחינוכי בולט ביישוב ולדעת ד”ר שהם הנ”ל הוא זה שהיה ממעצבי טקסי הנטיעות בט”ו בשבט] קרא את ברכת הקולונל סטורס בעברית שכתב בעצם ידו.”.

הנטיעות הסתיימו בשלוש וחצי והתלמידים חזרו ברגל לירושלים. בנקודת הפיזור, “מול ביה”ח של העיריה [כיום – לשכת הבריאות המחוזית ברח’ יפו] עמדה התהלוכה ובאדיר פרצה שירת התקוה”.

התלמידים אכן עשו מסע ארוך ממרכז העיר לפסגת הקסטל ובחזרה. כמו כן בולטת הנוכחות הבריטית המרשימה – כל ראשי השלטון המרכזיים. מעניין לציין שבטקס המקביל שהתקיים במקוה ישראל השתתפו ראשי התנועה הציונית בארץ, רופין, אוסישקין ועוד, אך לא נציגי השלטון הבריטי.

נטיעות בהר שמואל: תחת הכותרת “החגיגה ברמה” מתאר העיתון את אופי ט”ו בשבט במגזר תלמודי-התורה הספרדיים, שלא הצטרפו לתהלוכה “הציונית”: “כל בתי התלמוד תורה להעדות הספרדיות, דורש ציון, תימנים, בוכרים, גורג’ים, התאספו בט”ו בשבט בהת”ת של הבוכרים… משמה הלכו כולם, התלמידים, המורים, המפקחים בראשות המנהל הנכבד לכפר רמה, קבר שמואל הנביא. כאשר באו שמה חלקו להתלמידים מגדנות וערכו סעודה בעד המורים. באותו היום נטעו עצים ב”נחלת יהודה” הקרובה לרמה [=רמת שמואל]. בערב שבו הילדים והמורים העירה ששים ושמחים”. (דואר היום 6/2/1920 עמ’ 3). ניכר שתלמודי התורה הירושלמיים שמרו מלכתחילה על דפוסי חגיגות ט”ו בשבט המסורתיים של “החדר” הגלותי, (יציאה לשדות ואכילת פירות) אך בסוף היום שילבו גם “טקס נטיעות” מודרני.

בית הכרם: הרב ד”ר אדוארד הורוביץ מתאר בזיכרונותיו את חגיגת הנטיעות בשנת 1925 בעיבורי שכונת בית הכרם הצעירה: “בט”ו בשבט הצטרפנו לתהלוכה של ילדי בית הספר בבית הכרם, פרבר ליד ירושלים [אכן, השכונה הייתה אז פרבר גנים עצמאי], שם הם נטעו עצים. בהתרוממות רוח צפינו באלפי הילדים הצועדים, ראשיהם נישאים אל-על וצעדיהם בטוחים, עיניהם בורקות. הם שרו בעת שצעדו, שירי הארץ, שהם הינם ילדיה”. הורוביץ, שהיה אז סטודנט לרבנות בסמינר התיאולוגי בניו-יורק, ולמד באוניברסיטה העברית בשנתה הראשונה, מתאר בקנאה כלשהי את “הצברים הקטנים” (קטעים מיומנו הציורי פורסמו במוסף שבת, מקור ראשון, 20/1/2017 בתרגום נכדו, אריאל הורוביץ).

סיכום: המשותף לשלושת התיאורים הוא שטקסי הנטיעות היו אירועים רבי רושם ורבי משתתפים בעשור הראשון של תקופת המנדט, וכי השתתפו בהם רוב המגזרים של “היישוב”. הם התרחשו על ידי הירושלמים “העירוניים”, אך “מחוץ לעיר” באזורי ההתיישבות הכפרית או הפרברית. ואכן אחד מחקלאי מוצא הצעירים, עזריהו כהן, מברך את השותלים: “באלפיכם באתם הנה היום לקים מנהג לאמי יפה, אולם לאחר שעות מעטות תלכו כלכם מזה וכאן ישארו רק מתי מספר חקלאים שימשיכו את מלחמתם בשדה העבודה החקלאית…” [שם].

כמובן שגם הפן הלאומי היה מרכיב מרכזי בטקסים באותם שנים. רק בדורות הבאים הצטנן הלהט הלאומי ומאידך התחזק הפן של החיבור אל הטבע. בימינו ט”ו בשבט מתמקד בהיבטים האקולוגיים של חיינו (שימור איכות הסביבה), אך טקסי הנטיעות החגיגיים הולכים ופוחתים. מעניין יהיה לערוך מחקר מדוקדק יותר ולנסות לשחזר היכן בדיוק נטעו הירושלמים ומה מצוי כיום בחלקות הללו ששתלו אלפי ידיים ירושלמיות רכות.