ניתן כשיעור לזכר יובל הימן ז"ל , שנפל במבצע "צוק איתן" (בעקבות פרופ' יהודה פליקס)

ראש השנה לאילנות ידוע כ"חג הנטיעות", אבל אם נחזור למקורות ונבחן את מקורו של החג במשנה, יסתבר לנו שיש "חג נטיעות" אחר:
"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם… בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת…
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."
(משנה, ר"ה, א' א')

אז אולי ראש השנה לאילנות הוא "יום הדין" של העצים והפירות, ולכן אנחנו מרבים באכילת פירות ובברכות עליהם?
עיון במשנה הבאה מגלה לנו שיש יום דין מיוחד לפירות:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה; וּבָעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן;
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִים לְפָנָיו כִּבְנוֹמְרוֹן… וּבֶחָג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם."
(משנה, ר"ה, א' ב')

אם כך, מה פשר "ראש השנה "לאילנות"? ומה קורה (אם קורה) בשדה במועד זה?
התשובה, שלא קורה כלום! וזו בדיוק הסיבה לקביעת המועד של ט"ו בשבט. בהמשך המשנה מתברר שמדובר למעשה בתאריך המשמש נקודת מעבר בין שתי שנות מיסוי – "קו גבול כרונולוגי הלכתי" לעניין דיני המעשרות.

דיני המעשרות, בתמציתיות רבה, בנויים מכמה סוגים; האחד הוא "מעשר ראשון" – 10% מהפירות הניתנים ללוי ולכהן, לצורך קיום אנשי הדת והרוח. ייעודו של "המעשר השני" משתנה משנה לשנה במחזור שבע שנות השמיטה; בשנים א'+ב' וכן ד'+ ה' הוא מיועד לחקלאי עצמו, אלא שהוא מחויב להעלות את הפירות (או תמורתם) לירושלים, ולאכלם שם עם משפחתו, בחגיגיות ובקדושה (לפי ההסבר "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות", כלומר לחזק את מעמדה הכלכלי של עיר הקודש).

בשנים ג'+ו' למחזור השמיטה יש להקדיש את המעשר לעניים ואז הוא מכונה "מעשר עני". בכך הופך החקלאי ל"נאמן" של פירותיו של העני וזאת כעיקרון דתי שאסור למעול בו.

כעיקרון, מנין מחזור השנים לשמיטה מתחיל בחודש תשרי, כפי שראינו במשנה. אך מכיוון שעונת הקטיף מתחילה לפני תחילת השנה העברית החדשה ונמשכת אל תוך השנה הבאה אחריה, ובכדי שלא לבלבל את החקלאים עם יבול משנות מס שונות באותו מחסן, הוחלט להזיז את "קו פרשת המים" של שנות המס/המעשר, מחודש תשרי לחודש שבט, שהוא "העונה המתה" ואין בו כמעט שום פרי בשדה (פרט לאתרוגים, שלגביהם יש במשנה סיפור מעניין על הפתרון של רבי יהודה).

אז לכאורה, ייחודו של "ראש השנה לאילנות" הוא במה שאין בו, כלומר עונה ללא פירות בשלים על העצים.
השאלה היא אם כך, מדוע דווקא שבט ולא טבת או אדר? האם בכל זאת יש משהו "טבעי" או טרנסצנדנטי במועד הזה? הרי כולנו חשים שהטבע מתחיל להתעורר בתקופה זו.

ואכן, בתלמוד הבבלי מובא טעם לבחירת התאריך הזה דווקא כראש השנה לאילן:
"באחד בשבט ר"ה לאילן: מאי טעמא? [=מה הטעם] אמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ, מאי קאמר? ה"ק: אע"פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה" .
(בבלי, ראש השנה יד, א).

המשמעות היא, שלמרות שאנו באמצע עונת החורף, רוב גשמי השנה כבר ירדו ואפשר להתחיל "לחוש" את העונה הבאה.

בתלמוד הירושלמי יש נימוק נוסף (נסתר יותר): "חד (=אחד מהחכמים) אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ וחרונה (=והחכם האחר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה".
(ירושלמי, ראש השנה א הלכה ב)

הסבר דומה אנו מוצאים בתשובות רב האי גאון:
וששאלת לפרש גמרא דהאי פיסקא דמתני' באחד בשבט ראש שנה לאילן וג'. הכין אמרינן מאי טעמ' אמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה … ורבנן דתמן [=של א"י] אמרין בה טעמא אחרינא שעד כן חיין ממי שנה שעברה מיכן ואילך הן חיין ממי שנה הבאה. ודברים נראין הן כי בזמן הזה הוא שקוראין אותו בלשון ישמעאל אלג'מרה אלתאניה [=הגחלת השנייה] ובו מתלחלחין עצי אילנות ומתחילין לשתות ולחיות ואומרים:"גרי אלמיא פי אלעוד" [=נכנסו המים לעץ] והוא קרוב לט"ו בשבט שלתקופה, ובדין הוא שיהא ראש שנה לאילן".
(תשובות הגאונים, הרכבי, סימן רמ"ג)

מבחינה בוטאנית, מסתבר שאכן במחזור חיי האילן זו נקודת זמן קריטית; האדמה די קפואה, ואין כלל בטחון האם האילן יצליח שוב לגמוע את המים החדשים ולשרוד עוד שנה? ולכן זה סוג של "יום דין" גם לאילן.

אולם, גם לאחר שהבנו את הטעמים לבחירת חודש שבט, עדיין יש מקום לברר מה סיבת המחלוקת (הקטנונית?) בין בית שמאי לבית הלל, אשר כל אחד מהם קבע מועד אחר, הראשון ב-א' בשבט, והשני ב-ט"ו בשבט. מה יכולה להיות הסיבה לפער הזה בן השבועיים?

לוי גינצבורג (על הלכה ואגדה) ניסה להסביר כי בית שמאי מייצגים בד"כ את העשירים, שלהם שדות עידית שמקדימים בחניתה לעומת השדות של בית הלל.
הבעיה היא שבפועל ניתן למצוא דוגמאות ממש הפוכות, שדווקא בקרקעות הירודות – החנתה מקדימה.

רמז לשורש המחלוקת ניתן להסיק מעיון במחלוקת נוספת ביניהם:
"מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית ?בית שמאי אומרים, כל האילן משיוציא [=עלים]. ובית הלל אומרים, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו [כלומר סימני פרי ממשיים], ושאר כל אילן משיוציא."

יש המנסים לאפיין חלק מהמחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל (כאן ובמקומות נוספים) בסוגיית הפוטנציאל, כלומר בפער שבין ה-"בכוח" לבין ה-"בפועל".

אם נצא לשדה בתקופה הזו של השנה ונתבונן בעצים הנשירים מקרוב, נוכל לראות שכמעט כולם עומדים "ערומים" (פרט ל"שקדיה" ש"שוקדת" ומקדימה לפרוח). עם זאת, כשמתבוננים בענפים הקרחים מקרוב ממש, ניתן לזהות עליהם את הרמזים הדקיקים של תחילת ההתעוררות כבר בראש חודש שבט, וזהו סימן מספיק לשיטת בית שמאי. לעומתם, בית הלל סבורים שיש להמתין עוד מעט, שכן עלעלים זעירים של ממש נוכל לראות רק כשבועיים לאחר מכן, בט"ו בשבט. וזהו הפער בן השבועיים בין הגנוז לגלוי.

נסכם: עד חודש שבט העולם נראה לכאורה "קפוא" מבחינת העצים והחל מחודש שבט מתחולל סוג של התחלה חדשה. מן הפן ההלכתי היבש, עוברים שנת מס דתית (מעשרות), אך מן הפן הטרנסצדנטי יש כאן "יום דין" של האילנות. מתחת לפני הקרקע מתחולל מאבק הירואי לחיים ולמוות. האם השורש יצליח להתעורר לחיים חדשים ולהחזיק את גזעו וענפיו לעונה נוספת? גם על פני השטח יש חרדה ומתח; החקלאי מחפש בעץ רמזים שהוא מתעורר לחיים ויניב לו פירות לשנה נוספת.

גם אנו כמו העצים, לא יודעים מה טמון "מתחת לפני הקרקע" אך גם בנו, כמו בבית שמאי ובית הלל, יש כאלה המסוגלים להבחין בפוטנציאל כבר מהנצנוץ הזעיר הראשון ויש שצריכים "סימנים של ממש" כדי להיות רגועים. בכך אנו רואים שוב את הדמיון בין אדם לעץ – "כי האדם עץ השדה".