מבין החגים והימים המיוחדים שאנו מציינים סביב מעגל השנה, נתקבע לו בשנים האחרונות התאריך של ט”ו באב כיום המציין את חג האהבה. תאריך עברי זה נעשה ליומם של האוהבים. זוגות רבים רוצים לקבוע את חתונתם דווקא בתאריך זה, וזוגות נשואים מציינים אותו במחוות רומנטיות ומיוחדות. מה מקורו של ט”ו באב כחג האהבה, ומה הקשר שלו למגילת שיר השירים?

על התאריך המיוחד של ט”ו באב אנו שומעים לראשונה מהמשנה במסכת תענית ד, ח:

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות  וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה! “שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל” (משלי לא, ל). ואומר: “תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה” (שם לא). וכן הוא אומר “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת  לבו” (שה”ש ג, יא).

רבן שמעון בן גמליאל שחי במאה הראשונה לספירה מתאר את ט”ו באב כיום של חג ושמחה: הבנות לבשו בגדי לבן ששאלו זו מזו כדי לטשטש את ההבדלים ביניהן. הן היו רוקדות ומחוללות בכרמים כדי למצוא לעצמן בן זוג. ומה היו השיקולים בבחירת בן או בת זוג באותם ימים? מהמשנה עולה כי הבחורים שעמדו וצפו בנערות המחוללות הביטו קודם כל ביופיה של הנערה וביחוסה המשפחתי (נראה כי המציאות האנושית לא השתנתה כל כך במרוצת השנים…). הנערות, שלא כולן נתברכו במעלות אלה, ניסו לשכנע את הבחורים שיש חשיבות גם להיבטים אחרים כגון: יראת ה’ או כשרון הכפיים שלהן. הרי לא היופי הוא החשוב אלא האופי.

בתוך תיאור חגיגות הכרמים שוזרת המשנה את הפסוק משיר השירים: “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת  לבו” (שה”ש ג, יא). חתונתו של שלמה משמשת כהשראה לכל האירוע. ומה מתאים יותר ממגילת שיר השירים, מגילת האהבה, לתאר את תהליך החיזור ומציאת בן הזוג?

אומנם לא רבים יודעים כי יש טענה שמגילת שיר השירים הייתה למעשה אוסף של שירי חתונה שהושמעו לפני החתן והכלה בשבוע של חגיגות המשתה. השירים המהללים את יופיו של החתן ואת יופיה של הכלה אומנם מזכירים שירי שבח דמוי הווצף הערבי. פרט לחתונתו של שלמה יש במגילה עוד רמזים לחתונה כמו הפסוקים המבטאים את תקוותה של האהובה: “…עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי” (שה”ש ג, ד). וישנם פסוקים המתארים את מאוויו הכמוסים של האהוב: “יבוא דודי לגנו… באתי לגני אחותי כלה” (שה”ש ד, טז-ה, א)”.

במרוצת הדורות קיבל שיר השירים גם משמעות אלגורית. המשנה שהובאה לעיל מסתיימת בדרשה על דרך האלגוריה: “ביום חתונתו” זו מתן תורה “וביום שמחת לבו” זה בניין בית המקדש. אלא שפרשנות זו אינה באה לסרס ולהחליף את משמעותם של פסוקי המגילה כפי שרבים חושבים. ההיפך הוא הנכון. חז”ל השתמשו באהבה האנושית כדי לבטא את אהבתם לאל. העוצמה, המשיכה והעונג הקיימים באהבה שבין בני זוג היטיבו בעיניהם לתאר יותר מכול את תחושותיהם הרוחניות והדתיות.