הגמרא במסכת בבא בתרא מתארת מנהגי אבלות שונים שפשטו בחברה היהודית לאחר הטראומה הגדולה של חורבן המקדש השני. בין היתר נזכר המנהג הבא:

אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו’. (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס ע”ב)

הרמב”ם, ובעקבותיו השולחן ערוך, מצרפים את דעותיהם של רב יוסף ורב חסדא ופוסקים כי גודלו של השטח שיש להותיר ללא סיוד הוא אמה על אמה, ומקומו בבית הוא כנגד הפתח:  משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. (משנה תורה, הלכות תעניות פ”ה הלכה יב)

מנהג עתיק זה של הנכחת החורבן בתוך המרחב הפרטי באמצעות פיסת קיר חשופה עבר גלגולים שונים במהלך הדורות, ובאופן פרדוכסלי הפך לעתים לדימוי אסתטי. נתבונן כעת בשתי יצירות אמנות שנוצרו בהשראת מנהג זה.

ביום י”ט בתמוז תרפ”ב, 1924, נכנסה משפחתו של הרב יהודה לייב הכהן פישמן-מימון, מראשי תנועת המזרחי ולימים שר הדתות הראשון, לביתה החדש בשכונת רוממה – השכונה היהודית הראשונה שהוקמה בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. מעל דלת הכניסה נקבע לוח קרמיקה מצויר שנעשה בסדנת הקרמיקה בבית הספר לאמנות ‘בצלאל’. בתחתית הלוח מופיעות המלים: ‘זכר לחורבן’, ו ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…’. במרכז היצירה נפתח חלון ממנו נשקף נוף המהדהד את הפסוקים ממזמור קלז בתהלים: (א) עַ֥ל נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן: (ב) עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ.

במרכז הנוף עץ ערבה גדול ועליו שעון נבל שכמה ממיתריו נקרעו. ענפי העץ פונים לשני הצדדים ומוטים כלפי מטה, בגלל כובד משקלם של כלי הנגינה התלויים עליהם. ברקע מתואר נהר רחב  וסירות השטות בו, ובגדה הנגדית נשקפת העיר בבל. מושא כמיהתם של הגולים היושבים על נהרות בבל – העיר ירושלים – מוצגת בשני המדליונים הקטנים בחלק העליון של היצירה: בימני מגדל דוד, ובשמאלי הכותל המערבי. כדאי לשים לב כי הגולים עצמם נעדרים מן היצירה, מדוע? ברצוני להציע כי לוח זה שהוצב בפתחו של בית חדש בירושלים הנבנית והמתחדשת מעניק משמעות חדשה לדימוי המסורתי: לצד האבל על החורבן הוא מתייחס לתחייה הלאומית בתקופה זו, והעדרם של הגולים מבטא את שיבת היהודים לארצם לאחר 2000 שנות גלות.

המושג ‘זכר לחורבן’ מעסיק גם אמנים עכשויים. האמנית רות קסטנבאום בן דב  יצרה סדרה נפלאה של ציורי שמן בשם ‘זכר’ ונתבונן כעת בציור הראשון בסדרה: ‘זכר 1’. היצירה מחולקת לשני ריבועים זהים בגודלם הצבועים בגוון בהיר המזכיר קיר מסויד של בית: במרכזו של הריבוע הימני מצויר ריבוע פנימי בגוון אפור כהה המדמה קיר בטון חשוף, ומתחתיו המלים ‘זכר לחורבן’ הכתובות בגוון בהיר. במרכזו של הריבוע השמאלי מסגרת שבתוכה שער מקושת ובמרכזו מבנה כיפת הסלע. מעל ומתחת למבנה משולבת כתובת בערבית הנושאת שבחים לאללה. דימוי זה מתכתב עם אריחי קרמיקה עליהם מצויר מבנה כיפת הסלע, המעטרים חזיתות של בתים מוסלמיים. האמנית המתגוררת בגליל מספרת כי הסדרה נולדה בעקבות ביקור בשני בתים בסביבתה הקרובה הנושאים על קירותיהם את שני הדימויים האלה.

יצירה זו עוסקת בזיקה הנפשית שבין המאמין ובין המקום הקדוש:  ריבוע הבטון החשוף, כמו גם אריח הקרמיקה המעוטר במבנה כיפת הסלע מנכיחים את האתר הקדוש או את זכרונו בחיי היום יום ובמרחב הפרטי של המאמין, ומחזקים את זיקתו אליהם. יחד עם זאת, המבט הוא דיכוטומי: האתר המוסלמי מוצג כישות ממשית, צבעונית ומלאת הוד, ואילו האתר היהודי מוצג באמצעות העדרו: העדר צורה, העדר צבע, העדר חיים, חורבן. ביצירה זו מובילה אותנו האמנית אל המרחב הפרטי של הזכרון בבתים יהודיים ומוסלמיים ומותירה אותנו הצופים עם שאלות ומחשבות על מהותו של המקום הקדוש לשתי הדתות. אני ממליצה לכם להתבונן בסדרה במלואה ולעקוב אחר ההתפתחות של התמה הזאת ביצירות הבאות.