אפתח באנקדוטה קצרה ומשעשעת; לפני די הרבה שנים, כשהייתי סטודנט לרבנות במכון שכטר, למדתי קורס על ימי בית שני והגענו לשיעור על מצדה. הנוהג של המרצה היה לתת לסטודנט לפתוח דיון על הנושא במשך עשר דקות ואז להיכנס לעומק הסוגיה. התנדבתי לפתוח את השיעור על מצדה ומכיוון שההשקפה הרווחת בכיתה הייתה מאוד “ניאו-ליברלית”, ואני נחשבתי “סמן ימני”, החלטתי “בהפוך על הפוך” לפתוח בהצגה פרובוקטיבית. טענתי שאם הסיפור ההיסטורי אכן מדויק הרי שמדובר באסון לאומי, שהרי אין שום דבר שיקר יותר מהחיים עצמם. הנצורים במצדה היו צריכים להיכנע לכוח העדיף, ללכת לשבי עם נשותיהם וטפם גם במחיר חילול כבודם.

ציפיתי שאחרי הצגה כל כך חד צדדית מישהו יתחיל להתווכח איתי ולטעון שיש דברים שעבורם שווה להקריב את החיים. להפתעתי ולאכזבתי כל הכיתה הנהנה בהסכמה על דברי ולא ניסו להעלות טיעון כלשהו נגד התזה שהצגתי. לא חשוב איך נמשך השיעור, אבל המיתוס של מצדה יצר ויוצר עד היום ויכוחים ערכיים ערים והוא משמש כפתיח לדיונים חינוכיים בבתי הספר, בתנועות הנוער ובצבא.

כשקיבלתי את הפנייה לכתוב משהו “לכבוד יום הזיכרון לנפילת מצדה” נחרדתי קצת. האם מנסים להכניס לנו עוד “יום זיכרון” ללוח ימי הזיכרון העמוס שלנו? הרי אנשים היום לא אוהבים “למות על קידוש השם” ובוודאי שלא להתאבד. גם המסורת היהודית הצניעה את המרידות הלאומיות. גם תשעה באב אינו “רב מכר” – בשביל מה לנו להקים מחדש מוסד אנאכרוניסטי?!

אני אכן סבור שכל אירוע היסטורי לאומי הוא הזדמנות לחשיבה על עצמנו ועל הערכים שלנו כיום, ועלינו לבחון אותם באופן כן ופתוח שוב ושוב. דווקא בימים אלה, שבהם אנחנו רואים את ההקרבה של העם האוקראיני למען עצמאותו מול אחת ממעצמות תבל, ראוי שנשאל גם אנחנו את עצמנו: על מה ועד כמה אנחנו מוכנים להילחם ולהקריב, למעננו באופן אישי, למען משפחתנו ואף למען כלל העם.