נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
אין נושא שהתורה מייחדת לו מקום ותיאורים מפורטים יותר מאשר למשכן ולהקרבת הקורבנות שהתבצעה בו. הדבר נובע מן המשמעות הדתית העמוקה שהתנ”ך מייחס לצורה זו של עבודת האלוהים ובא לידי ביטוי גם בסיפוריו על הקמת בית המקדש. המסורת היהודית הבתר- מקראית ממשיכה להעריץ את המרחב הקדוש ביותר, בשאיפתה לחדש את הקורבנות בבית השלישי. את החשיבות שהיהודים מייחסים למקום הקדוש החשוב ביותר אפשר לראות גם מן העניין המתחדש בהר הבית ובשאיפתם של יהודים רבים לעלות אליו.
ועם זאת, קיימת מסורת-שכנגד בתוך היהדות הרואה בפולחן שהתקיים בתוך המשכן והמקדש צורה נחותה של עבודת אלוהים, שהיא תוצאה של הסתגלות האלוהים למצבה הפרימיטיבי של תפיסת האלוהים של היהודים. למסורת-שכנגד יש שורשים בתנ”ך עצמו. למשל, אנו קוראים בנביאים את הפסוק הבא: “כה אמר ה’ השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי” (ישעיהו ס”ו א’). ישעיהו מותח ביקורת על אלה הסבורים שבית המקדש הוא המשכן לנוכחותו של אלוהים.
המסורת-שכנגד מבוטאת ביתר עצמה ובהירות בכתביהם של שניים מן הפילוסופים היהודיים החשובים ביותר – ר’ משה בן מימון (1135 – 1204) ואברהם יהושע השל (1907 – 1972). במגבלות המאמר הקצר הזה, אנו יכולים רק לגעת בחטף במחשבותיהם על בית המקדש וסדר הקורבנות שבו.
הרמב”ם דן בטעם שבמעשה הקורבנות ביצירתו הפילוסופית, “מורה נבוכים” (ג:לב). בטיעונו הידוע והשנוי במחלקת הוא אומר כי הקורבנות נקבעו על ידי האלוהים בתגובה לעובדה שהיהודים, שהיו שקועים בתרבות עבודת האלילים במצרים, לא יכלו לזנוח אותה בבת אחת. האל אפשר אם כן ליהודים להמשיך להקריב קורבנות, אבל עליהם לעשות זאת לאלוהים ולא לאלילים. הכוונה שבמצוות היא, עם זאת, לגמול את היהודים מן הפולחן הנחות ולהחליף את הקורבנות בתפילה, שהיא צורה נעלה יותר של עבודת האלוהים.
ביקורתו של אברהם יהושע השל על הדגש המופרז על המרחב הקדוש – והצורך לטפח זמן קדוש – מופיעה בחיבורו הקצר “השבת: משמעותה עבור האדם המודרני”. בהקדמה לחיבור הוא קובע:
השימוש הראשון במונח “קדוש” נעשה בסיומו של אירוע מיוחד במינו, הוא סיפור הבריאה שבספר בראשית. לעובדה שהשימוש הראשון במונח זה מתייחס לזמן יש משמעות רבה:: “ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אתו”. בסיפור הבריאה לא מוזכרת הענקת התואר “קדוש” לשום דבר שבמרחב. יש כאן חריגה יסודית מהמחשבה הדתית המקובלת. מהלך העניינים הצפוי, על-פי החשיבה המיתית, הוא שלאחר בריאת שמים וארץ, האל יברא מקום קדוש—הר או מעיין—שעליו ייבנה מזבח. … רק לאחר שהעם נכנע לפיתוי והשתחווה בפני “דבר”, עגל הזהב, ניתן הציווי להקים את המשכן, קדושה שבמרחב. (השבת [הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד], ע”ע 28 – 29).
הנה כי כן, השל מקדים את הזמן הקדוש על פני המרחב הקדוש, וכורך את העיסוק במרחב הקדוש כחלק מן המחשבה המיתית.
בקצרה, אנו רואים שהיהדות מציעה נקודות מבט מרובות לקביעת ערכיות למקדש ולקורבנות. ישנו הזרם הרואה באובדן עבודת האלוהים במקדש באמצעות קורבנות בעיה שיש לתקנה. אבל ישנו זרם הגותי אחר הרואה במעבר מן המקדש והקורבנות אל בית הכנסת והתפילות התקדמות.
ד"ר ארי אקרמן הוא מרצה ודיקן הסטודנטים במכון שכטר.