כשאנו חושבים על יום הכיפורים ועל התקופה שלפניו המכונה במסורת היהודית “הימים הנוראיים”, רבים מאיתנו נזכרים באמירה המפורסמת מהמשנה “עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו” (משנה, יומא, ח, ז). עוד מילדות אנו מורגלים שימים אלו הם ימים של בקשת סליחה איש את רעהו כדי שנוכל לפתוח את השנה החדשה בתחושת התחדשות ללא משקעי כעס וטינה.

אבל הפעם אני רוצה לדון בחלקו הראשון של המשפט “עבירות שבין אדם למקום”. ליהודי המאמין קל יותר לפרש אותו: המקום הוא אחד מכינוייו של האל ולכן כדי לכפר על עבירות שבין אדם למקום הוא יפנה למחזור התפילה וימצא שם את ה”מתכון” המדויק לעשות זאת: “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”. נשאלת השאלה מה יעשה היהודי הלא מאמין? האם נותר לו למלא רק אחר חלקה השני של אמירת חז”ל ולתקן רק מצוות שבין אדם לחברו?

הייתי רוצה להציע כאן קריאה אחרת שכן לא לחינם השתמשו חז”ל דווקא במונח “מקום” ולא באחד מכינויי האל הנפוצים יותר. במקום אחר במשנה מסכת אבות פרק ד משנה ג נשמעת אמירתו של התנא בן עזאי: “הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם”. לכל דבר או לכל אדם בעולם יש מקום אך עלינו מוטלת המשימה להגדיר מהו אותו מקום שלנו.

החוקר ואיש החינוך הבריטי סר קן רובינסון קורא לנו למצוא את המקום הנכון לנו. לדידו זהו אותו המקום שבו נפגשים התשוקה והכישרון של כל אחת ואחד מאיתנו. והינה לנו הזמנה לחשבון נפש אמיתי: כמה פעמים בשנה שעברה הלכנו שבי אחר תשוקתנו ושכחנו את כישרוננו ואת מה שאנו טובים בו? ולהיפך, כמה פעמים שמנו במרכז את אשר הוכשרנו אליו אך בו בזמן הזנחנו את תשוקתנו לדברים המחיים אותנו והגורמים לנו לחוש משמעות בחיינו? ולאחר שעשינו חשבון נפש נוקב שכזה וגילינו שרחקנו מן המקום הנכון לנו – מה אנו אמורים לעשות?

גם כאן נדמה שלמשנה במסכת יומא פרק ח’ משנה ט’ יש הצעה עבורנו: “הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר”.

לכאורה דברי המשנה ברורים: לאדם האומר לעצמו בערב יום הכיפורים “אני אעשה תשובה ולאחר מכן שוב אחטא ואז שוב אעשה תשובה” אין מסייעים מן השמיים לעשות תשובה שכן זו אינה תשובה אמיתית. כאן אבקש להציע את קריאתו של אבי תנועת החסידות הבעל שם טוב שקורא את המשנה כך: “האומר ‘אחטא ואשוב’ אומר לעצמו ‘אני באמת רוצה להשתפר אבל אני מכיר את עצמי, בוודאי אפול שוב ולא אצליח באמת אז אשתדל שוב ואנסה לתקן ואז כנראה שוב אפספס’ וחוזר חלילה. לכן המשפט ‘אין מספיקין בידו’ רוצה לומר שאין מכניסים בו ספק ברור שהוא חייב לעשות תשובה”.

חשוב להדגיש שבמושג “תשובה” אין משום מענה על שאלות אלו. במקרה זה שורש המילה ש.ו.ב הוא מלשון שיבה ככתוב בספר מלאכי פרק ג’ פסוק 7 “שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם”. בתשובה יש משום חזרה של האדם – אם לאלוהיו ואם למקום – והמקום הנכון לו הוא אותו המקום אשר ממנו התרחק במרוצת השנה בגלל תלאות היום־יום.

יום הכיפורים מזמן ליהודי קריאה נרגשת: עצור רגע ושוב למקומך, למקום הנכון לך: זה המאפשר לך לחיות חיי משמעות ותוכן. אותו מקום ראשוני שבו אתה מרגיש בבית או במילותיה המופלאות של רחל שפירא בשירה “שיר תשרי”:

“מישהו חושב עליך

ורושם את מעשיך.

בוא הביתה במהרה

עם הרוח הקרירה”

רוחות הסתיו המתחדשות עלינו קוראות לנו לשוב הביתה – כל אחד ואחת למקומו ולמקומה.

שתהא זו שנה של דיוק ושל מציאת המקום הנכון לכולנו.

המאמר פורסם באתר ישראל היום בערב יום הכיפורים תשע”ט, יום 17 בספטמבר 2018