נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
“אין גדולה כתורה ואין דורשיה כישראל!” אנו מכריזים כאשר אנו שרים בשמחת תורה את הפיוט החביב “מפי אל”. בעיניי הקריאה המחזורית השנתית בתורה, שהתקבעה אי שם בבבל לפני כ־1,500 שנה ושמאז חוזרת על עצמה בכל שנה ושנה, תורמת רבות לגדולתה של התורה. אנחנו חוזרים אל אותם סיפורים ופרשיות ומוצאים בהם תובנות חדשות. “אין דורשיה כישראל” אנו שרים: מצד אחד מפני שהדרשנות שלנו משקפת את מציאות חיינו וזמננו אך מצד שני היא מחברת אותנו לעבר על ידי דו־שיח עם הפרשנים לדורותיהם.
לדוגמה, פירושו של הרב שמשון רפאל הירש, אחד מדורשיה הגדולים של התורה שחי בגרמניה במאה ה־19, האיר את עיני כלפי תופעת השנה של תשע”ח: קמפיין #metoo. הסברו הקצר על סדרת הפסוקים בפרשת “כי תבוא” שקראנו לפני שבועות ספורים העניק לי תובנה חדשה בנוגע לחברה ולעתידה ואף זרה בי אופטימיות:
לקראת סוף ספר דברים (בפרק כ”ז) נכתב כי משה ציווה את בני ישראל לערוך טכס לכריתת ברית לאחר שייכנסו לארץ. בטקס ההמוני המתועד בספר יהושע פרק ח’ (ממצאים ארכיאולוגיים מחזקים את היתכנותו בשטח) התפצל העם לשניים: חציו עמד מול הר גריזים וצעק ברכות וחציו עמד מול הר עיבל וצעק קללות. אחר כך צעקו הלוויים סדרה מפורטת של קללות והעם ענה על כל קללה “אמן”. מפתיע לגלות עד כמה המסרים שעולים מתוך רשימת הקללות רלוונטיים גם בשנת 2018, ושגם לאחר יותר מ־3,000 שנה החברה ממשיכה להתמודד עם הקללות שאתגרו את בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. כמה שמחתי שסוף־סוף השנה מצאה חברתנו פתרון.
המילה “בסתר” מופיעה בשתיים מתוך שתיים עשרה הקללות, בקללה הראשונה ובקללה העשירית. הירש הבין שכל הקללות האלה הן עבירות שאדם מבצע בסתר, מאחורי דלתיים סגורות, עבירות שקשה להוכיח אותן בבית משפט. הקללות די מוכרות בחברה בת־זמננו: הפנייה לאלילים של כסף, של תהילה ושל אידאולוגיה; אפליית החלש, האחר ובעל המוגבלויות לרעה; חוסר הכבוד שאנו מפגינים כלפי הורינו וכלפי הקשישים שבינינו; הפרת הכללים הפשוטים של שכנות טובה, של מגע או של ניצול מיני במשפחה או בקהילה. אם חושבים על זה, כולן קללות שהורסות אחווה ואמון הדדי, ערכים שהם יסודה של חברה בריאה. בעיניי עבירת העריות, המתרחשת במקומות החשוכים והנסתרים ביותר, היא הבעייתית ביותר ולא בכדי שלוש קללות מתוך השתיים עשרה עוסקות בה.
לכן התעודדתי כאשר בשנה שחלפה ההתמודדות עם הקללות עתיקות היומין שבספר דברים מצאה ביטוי בקמפיין #metoo. הקורבנות סוף־סוף סיפרו את סיפוריהן וחשפו את הכאב שנשאו שנים ואף עשורים. ומעבר לפגיעה בקורבן, הנזק שניצול מיני עושה לתא המשפחתי, לסביבת העבודה ובכלל לקהילה הוא אחד הקללות החזקות של החברה. עד לאחרונה עבריינים סדרתיים רבים נהנו מן החסינות שהתלוותה לשילוב של כוח וחוצפה עם פחד הקורבן מנקמה ומהשפלה. בזכות #metoo בשנה האחרונה נחשפו עבריינים שחוק ההתיישנות חל עליהם ושלא ניתן להענישם בבית משפט. במקרים רבים הם נאלצו להתפטר מתפקידים בכירים, ובמקרים אחרים אף התנצלו בפומבי והצהירו על כוונתם להשתנות. אלו ששמרו עד כה על תפקידם ולא הביעו חרטה צריכים להיזהר מאוד בהתנהגותם.
בחלוף שנת תשע”ח ולקראת שמחת תורה וקריאת התורה מחדש, אני מוצא תקווה לעתיד טוב יותר ומאחל לנו שבזכות שקיפות אונליין ותמיכה בקורבנות שהעזו להוציא לאור את האמת, נביא ברכות לאנשים ולמקומות רבים שידעו בעבר רק קללות.