למעשה, השורות הללו לקוחות מן הפיוט אֲשֶׁר הֵנִיא – פיוט לחג הפורים שמסכם את סיפור המגילה ושנכתב ככל הנראה לפני כאלף שנה. מחבר הפיוט אינו ידוע. יש הטוענים שהפיוט היה במקורו “ברכה מפויטת”, מעין גרסה פיוטית לברכה שלאחר קריאת המגילה, למרות שלא נמצאה לכך הוכחה במקורות ואף על פי שנהוג לאומרו לאחר הברכה בליל פורים, ולא כחלק מהברכה עצמה.

הפיוט חובר כאקרוסטיכון של אותיות האלפבית העברי, ואינו נמצא במקורות מוקדמים. ככל הנראה הוא הובא לראשונה בספרי ההלכה והמנהג של קהילות אשכנז, צרפת ואיטליה בימי הביניים.

הפיוט נחשב לקדום בשל סגנונו, משקלו וסידורו לפי אלפבית ולא על פי חרוזים. דמיונו לברכת “אשר בגלל אבות” הקדומה מחזקת את ההשערה שהוא נתחבר בארצות המזרח ומשם נתגלגל לאירופה, ובסופו של דבר יצא משימוש בקהילות ישראל בארצות המזרח, והשתרש במסורות הפורים של קהילות אשכנז.

לפיוט הולחנו לחנים רבים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, בפרט לשורותיו האחרונות. כך הוא הפך לשיר מוכר ואהוב בגני הילדים העבריים ובבתי הספר בימי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

בגרסתו המודרנית של לוין קיפניס לסיפור המגילה – שראתה אור בחוברות החגים שהוא כתב, עיצב, אייר וגם הביא לדפוס ב”אחדות” בראשית המאה העשרים – הוא בחר לדמות את העם היהודי לשושנה. בפתח גרסתו מתוארת שושנה שגדלה ופורחת בארץ ישראל: “בארץ מולדת, בארץ נחמדת, בגנה פוריה, בערוגה יפה-פיה עלתה שושנת יעקב, עלתה וצמחה, עלתה ופרחה.” ימי השלווה של השושנה לא נמשכים זמן רב “כי באו צרים זרים, ראו את השושנה ביופיה, ראו את הרעננה בריחה, מן אדמתה עקרוה, אל הגולה לקחוה ובגנת ביתן המלך נטעוה.” ואז, מופיע בגינת המלך בגלות המן הרשע, המכונה בסיפורנו “קוץ בן קוצץ”, שכועס שהשושנה אינה משתחווה לו וזומם יחד עם חבריו החוחים והקוצים להשמידה. ידידיה של השושנה – הפרפר, הציפור והרוח – מגלים לבת השושנה שבארמון המלך את תוכניתו של קוץ בן קוצץ. בת השושנה מספרת למלך על תוכניותיו של אותו הרשע, והוא מצווה להצית באש את הקוץ ואת כל חבריו החוחים. הסיפור מסתיים בשושנת יעקב צוהלת ושמחה.

ברוח הימים האלו לא נותר לנו אלא לקוות שגם השנה ייפול הפור לטובתנו, ושלשושנת יעקב (הלא היא עם ישראל) תהיה שמחה גדולה.

נוסח הפיוט:

אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם, וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים:

בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע, נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק:

גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר, וּגְדֻלָּתוֹ יָקְשָׁה לּוֹ לָכֶד:

דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד, בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה:

הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו, וְעוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים:

וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל, כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב:

זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק, וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר:

חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב, וְרָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו:

טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו, וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת רָעָה:

יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל, כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם:

כִרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף, וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן:

לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד, וְגָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:

מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה, וְלִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ:

נֵץ פָּרַח מִלּוּלָב, הֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים:

סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן, לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים:

עָמַד בִּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ, עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו:

פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ:

צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע, אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ:

קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת פּוּרִים, וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי:

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:

נוסיף שדפוס “אחדות” היה בית דפוס קואופרטיבי שהוקם על ידי תא פועלי ציון בירושלים ב-1910 ביוזמת יצחק בן-צבי, רחל ינאית בן-צבי, דוד בן-גוריון, יעקב זרובבל ומייסד “בצלאל” בוריס ש”ץ.

חג פורים שמח משכטר!