נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
השבוע אנחנו חוגגים את חג השבועות, חג ביכורי החיטים המקראי. בימי הבית השני זוהה החג כזמן מתן תורתנו, היום שבו אירע מעמד הר סיני. שלושה מתוך שלושה עשר עיקרי אמונה של הרמב”ם מתייחסים לתורה זו: לדעתו, עלינו להאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה… הגיעה אליו כולה מאת ה’ יתברך; שתורה זו, נבואת משה רבנו, נאמרה לי ישירות מפי הגבורה, ללא אמצעי, שלא כנבואות שאר הנביאים, שהן דברים שנמסרו לנביא בהשראה אלוהית שהיא כעין חלום; ושהתורה הזאת היא נצחית, והיא לא תבוטל ולא תתחלף.
יש בסיס מסויים לאמונות אלה במסורת של חז”ל. הן בתלמוד הירושלמי הן בתלמוד הבבלי נמסר מפי אמוראים שמן הראוי היה לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום, אלא שמנהג זה בוטל, משום שהדגשת עשרת הדיברות על חשבון שאר התורה שיחקה לידי המינים שטענו שרק עשרת הדיברות נאמרו ישירות מפי הגבורה בהר סיני, ושאר התורה אינו אלא נבואה של משה שנאמרה בהשראה אלוהית, או דברי משה עצמו.
אך מקצת חכמינו הבחינו בעצמם בין חלקים בתורה שאמר משה “מפי הגבורה” לבין אלו שנאמרו על ידי משה “מפי עצמו”. האמורא הבבלי אביי האמין שכשנאמר בתורה “וידבר ה’ אל משה לאמר” או כיוצא בזה, המילים הבאות לאחר מכן נאמרו מפי הגבורה, אך קטעים בתורה ללא הקדמה זו אינם בהכרח דבר ה’. ספר דברים, למשל, שנפתח במילים “ואלה הדברים אשר דיבר משה”, הוא דבר משה, לא דבר ה’. והנה מצאנו ברכות וקללות למקיימי התורה ומפיריה בסוף ספר ויקרא ובסוף ספר דברים, ואביי אומר שיש להתייחס בכבוד רב יותר לאלה שבסוף ספר ויקרא, כי “משה מפי הגבורה אמרן”, בעוד שאלה שבסוף ספר דברים “משה מפי עצמו אמרן” (בבלי מגילה לא ע”ב).
רבי יוסי בר חנינא, בן דורו המבוגר של אביי שפעל בארץ ישראל, הרחיק לכת ממנו. הוא יוצא מגדרו כדי להבהיר שכל התורה כולה, כולל עשרת הדיברות, היא דברי משה, ודברי משה אלו אינם שונים מהותית מנבואות הנביאים האחרים, שנאמרו אף הם בהשראה אלוהית. לפי רבי יוסי בר חנינא, באו נביאים וביטלו ארבעה דברים שגזר משה בתורתו:
אמר ר’ יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר [בברכתו לשבטים לפני מותו]: “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב” (דברים לג:כח); בא עמוס וביטלה, [שנאמר]: “חדל נא מי יקום יעקב” וגו’, וכתיב: “ניחם ה’ על זאת” (עמוס ז:ב-ג). משה אמר [בקללות שבסוף ספר דברים]: “ובגוים ההם לא תרגיע” (דברים כח:סב), בא ירמיה ואמר: “הלוך להרגיעו ישראל” (ירמיהו לא:א). משה אמר [בדיבר השני מתוך עשרת הדיברות]: “פוקד עון אבות על בנים (שמות כ:ה), בא יחזקאל וביטלה: “הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל יח:ד). משה אמר [בקללות שבסוף ספר ויקרא]: “ואבדתם בגוים” (ויקרא כו:לח), בא ישעיהו ואמר: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול [ובאו האובדים בארץ אשור]” וגו’ (ישעיהו כז:יג). (תלמוד בבלי, מכות כד ע”א)
במבט ראשון נראה שכל הדיון הזה אינו לעניין. התורה אכן מציעה לישראל איומים ונחמות, כפי שעושים הנביאים, אבל למה מציג רבי יוסי בר חנינא את הדברים כאילו הנביאים מבטלים גזרות של משה רבנו שבתורה? תורת משה עצמה צופה לישראל שלוה, ולאחריה חורבן וגלות, וגאולה באחרית הימים! ויחזקאל אמנם מתכחש מפורשות לרעיון של פקידת עוון אבות על בנים, אך גם התורה עצמה מתכחשת לכך בפסוק שלא צוטט כאן, דברים כד:טז: “לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו”!
נראה שרבי יוסי בר חנינא לא התעניין באמת בפסוקים אלו ונושאים אלו דווקא. רצונו להציג את תורת משה כנבואה שוות ערך לספרי הנביאים: התורה לא נאמרה ישירות מפי הגבורה, ותוכנה אינה בהכרח נצחית. נבואות משה אינן שונות מהותית מדברי שאר הנביאים. בהשראה אלוהית גזר משה ארבע גזרות בתורתו שבוטלו על ידי נביאים שבאו אחריו, שאף הם ניבאו בהשראה אלוהית. ותורת משה, גזרות ונבואות של משה רבנו שנאמרו בהשראה אלוהית אך לא ישירות מפי הגבורה, כוללת לא רק את פרשת וזאת הברכה, הברכות האישיות של משה לשבטים לפני מותו, ולא רק את הברכות והקללות שבספר דברים שאף לדעת אביי נאמרו על ידי משה מפי עצמו, אלא אף את הברכות והקללות שבספר ויקרא, שלכאורה נאמרו למשה מפי הגבורה כדעת אביי, ואף את עשרת הדיברות!
דברי רבי יוסי בר חנינא באים להדגיש שכל התורה כולה, מעשרת הדיברות דרך דברים המיוחסים מפורשות לה’ בספר ויקרא וכלה בקללות ובברכות של משה שבספר דברים, כולה דברי נבואה של משה רבנו שנאמרו בהשראה אלוהית, ולא דברים שנאמרו ישירות “מפי הגבורה”. ובתור נבואות משה רבנו שנאמרו בהשראה אלוהית, הן יכולות להתבטל באמצעות נבואות של נביאים אחרים, שאף הן נאמרו בהשראה אלוהית. לא רק עשרת הדיברות וחמשת חומשי התורה נאמרו בהשראה אלוהית ומעניקים לנו השראה, אלא גם נבואות עמוס וירמיהו ויחזקאל וישעיהו!
חג שמח!
משה בנוביץ הוא פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות. מחקריו מתמקדים בתולדות ההלכה ובניתוח היסטורי ופילולוגי של סוגיות מן התלמוד הבבלי בענייני שבועות ונדרים, קריאת שמע ותפילה, ברכות ומועדים ודיני ממונות. בין פרסומיו: פירושים מקיפים לפרקים מן התלמוד הבבלי שיצאו לאור בהוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה והאיגוד לפרשנות התלמוד, הספר Kol Nidre: Studies in the Development of Rabbinic Votive Institutions (אטלנטה 1998), ומאמרים רבים.